והלילה ארוך כמו נצח
הדמעות מכסות את הכר
בליבך הכבול יש רק פתח
שנסגר למשמע קולו המוכר.
החדר הופך כל כך קר
עכשיו זה נגמר
כבר לא נשאר מה לומר.
את בוכה בלילות,
לא מפסיקה לקוות,
את פותחת דלתות,
שבמהרה נסגרות.
את שבויה בצילו,
ושוב יוצאת לקראתו,
שיבוא. . .
אין לך למה לחכות
הוא הלך, לקח איתו
את כל החלומות,
השאיר לך רק מספר תקוות,
מספר זיכרונות,
כדי שתוכלי בשבילו
להמשיך לחכות.
אבל מתי תביני,
אין לך למה לחכות.
התקוות הם לשווא,
הלב שלך נשאר
שבור ומאוהב.