לרוץ בגשם
הכול התחיל כשדיברתי עם ידיד על הסיפור "לרוץ בחצר הישיבה".
הוא שאל למה הגיבור ההומו תמיד חייב למות בסוף. אמרתי לו
שכתבתי את הסיפור לכבוד יום הזיכרון ושניסיתי להציג פנים אחרות
לסיפור אבל הוא לא השתכנע. בהדרגה גם אני התחלתי לחשוב איך
הסיפור ילך בצורה אחרת...
הוא תמיד אהב לרוץ.

Tory Amos/ Happy Phantom
And if I die today I'll be the Happy Phantom
And I'll go chasin' the nuns out in the yard
And I'll run naked through the streets without my mask on
And I will never need umbrellas in the rain

הוא רץ קדימה. או שלא?, הוא ניסה להתרומם משכיבה והתנשם בכאב,
נושף קצף.
הוא כבר לא הרגיש מחובר למשהו.
זה לא היה חייב לקרות חשב אייל והביט בעצב למטה. הוא ראה את
עצמו, שוכב בשלולית.
קריאות מאחורנית בישרו לו שהחברים הגיעו. הקרב נגמר.
"עזרתי להם, זה לא היה כאילו שהתאבדתי", הוא חשב, אבל העצב כמו
נמוג. הוא הרגיש שהוא חושב בהיר יותר מרגע לרגע. החברים התקהלו
מסביבו, מסביב לגופו. הוא ראה את יפתח החובש מנסה לשווא לספוג
את הדם עם ת.א.ים , צועק פקודות לשאר החיילים שעמדו שם, איטיים
מלהגיב. כמה מהחיילים לא יכלו לעצור את עצמם והקיאו. הוא ראה
את אודי, אודי שלו, מסב את ראשו ובוכה, דמעות חסרות אונים. הוא
ראה את גיא המ"מ מסדר את שאר האנשים למרדף אחרי המבוקשים
שברחו. הוא שמע במעומעם בקשות בקשר לחילוץ, לדרדר. כל כך הרבה
פעילות, הוא הסתכל מסביב אבל לא ראה אף אחד אחר פגוע, מזל.
"חבל שהם מתאמצים, זה נגמר בשבילי".
המראות והקולות התעמעמו. הכול מסביב היה מכוסה בערפל.לבן.

"מוזר איך בתוך שנייה כל הצרות הנעלמות. יעל. אודי. הישיבה.
הנטיות המהופכות."  בפנים הוא כבר העז לבטא את המילה בפנים
"הומוסקסואליות". היא כבר לא הייתה אדומה ושורפת כמו מאכלת
בלב. הכול היה נראה מצחיק. כל ההתנהלות, כל השקרים, כל הפחדים,
כל ההסתרות. "טוב, עם זה כבר לא תהיה בעיה" הוא צחק בפנים,
ואז, לאחר מחשבה, צחק גם בצחוק גדול. השמיים מעל התבהרו והפכו
לעננים אפורים. התחיל לרדת גשם.

כמו בצורה אוטומטית, הרגליים התחילו לרוץ. ריצה קלילה. הוא
זיהה את השביל, זה היה המסלול הרגיל שלו בשדות. טיפות חמימות
הרטיבו אותו. הוא עצר לשנייה, פושט את החולצה עם כתמי הדם,
זורק אותה הצידה. אחרי מחשבה הוא עצר שוב, מסתכל על הגופייה
מתחת. לבנה.
הוא הרים אותה והסתכל על הבטן, חלקה, ללא פצע. כלום.
הוא הניד את הראש בחיוך והמשיך לרוץ.

הוא תמיד אהב לרוץ. זיכרון עלה בו.
הוא בן שש, רץ בגן, מאושר, עושה חיקוי של קטר בקולי קולות, בלי
שיהיה אכפת לו ממה שחושבים. הוא חייך מהמחשבה.

הוא בן עשר, עושה סיבובים מסביב למושב. אור ראשון, הכחול של
השחר, הוא רץ, נהנה לראות את הטבע מתעורר סביבו, חוגלה מתעוררת
ועפה הצידה מתחת לרגליים.

הוא בן חמש עשרה. הרגליים גומאות את השביל. הבנים כל הזמן
מתעסקים עם הבנות והוא מטביע את המחשבות בריצה. נשימה מתקצרת
והלב דופק. הוא זכר גם את הפעם הראשונה שניסה לרוץ בה בגשם.
הוא רץ, רטוב כולו. וכששום דבר לא נשאר יבש, פשט את הבגדים
וצחק, ממשיך לרוץ, ערום בגשם, הטיפות החמימות של תחילת הסתיו
נוטפות על הגוף, לא מסוגלות להפריע. מרגיש צעיר, חזק ולא פגיע,
קורא בצחוק תיגר לשמיים, לטבע, לחיים עם כל הבלבול שלהם.

בן שש-עשרה, עדיין רץ. המחשבות שורפות יותר. מצטרף אליו לריצות
אודי, החדש. העיניים שלו לוהטות גם. התחרות ביניהם לא מדוברת
אבל מוחשית ותלויה באוויר.

אודי.

הגשם היה רך וחמים, הוא נזכר.
כמו לפי פקודה, גם הסביבה השתנתה. הוא זיהה מייד את המקום. זו
הייתה הפינה בקצה של השדה, בקצה של המושב, ליד עץ האלון הגדול.
אודי עמד שם לידו, רק קצת צעיר יותר. עם פחות קמטי צער מסביב
לעיניים. הם כבר שניהם היו חצי רטובים.
הוא הסתכל על אודי וחייך. הוא שמע את עצמו אומר, "הי עירניק,
ניסית פעם לרוץ ערום בגשם?" אודי הסמיק קצת, אבל הוא כבר הוריד
את החולצה, השליך את הסנדלים, אחריהם המכנסיים והתחתונים וזרק
אותם בצל עץ האלון. הגשם טופף בחום וקור על העור. אודי הסתכל
בו לא מאמין, אבל כחלק מהתחרות הלא הכתובה שלהם, נעץ בו עיניים
במבט נחוש והתחיל להוריד את החולצה. אייל הסתכל, היה לאודי גוף
טוב, שרירי ורזה שגרם לכל מיני מחשבות אסורות. הוא חש התעוררות
קלה, והסיט את המבט, קצת אדום. הוא התחיל לרוץ, מקלל מבפנים את
הרעיון, את הנועזות.

הוא רץ חזק, פסיעות גדולות, נהנה מהתחושה של הגוף, חופשי. הגשם
יורד וכפות הרגליים נוגעות בבוץ וחוזרות לאוויר. "הי אייל, חכה
לי", הוא שמע מאחור, ואז קול של צעדי ריצה. הוא לא הפסיק לרוץ
אבל האט קצת ואחרי שתי דקות אודי הדביק אותו. מחייך וצועק. גם
הוא צחק, דרך העפר מלפניהם, רחבה ופתוחה. הוא ניסה לא להסתכל
ולהתרכז בריצה. הגשם ירד, שניהם רטובים ומאושרים.

הם עשו סיבוב קצר וחזרו לעץ, הוא נותן ספרינט כדי להגיע ראשון
ואודי מיד אחריו. הם הגיעו מתנשפים ואדומים לעץ, התלבשו,
הטיפות עדיין יורדות אבל בעוצמה פחותה בגלל הענפים. שמה הוא
כבר לא היה יכול להתאפק, ונישק את אודי על השפתיים ולהפתעתו,
אודי החזיר לו נשיקה. המגע החם של השפתיים שלו...
הסביבה התפוגגה עוד פעם והוא מצא את עצמו לבד.

הוא הסתכל על עצמו, ערום. עדיין טיפות מים על החזה, שיער רטוב
ורגליים עם בוץ. התחושה של הנשיקה עדיין ברורה ומוחשית. לבד
בערפל הלבן.
הוא התיישב. "ככה זה התחיל", הוא חייך לעצמו. נזכר בהתלהבות
הראשונה.
או, דברים התקלקלו מאז. הוא הסתכל, זה היה כמעט קומי, החיים.
איך אבא שלו פוטר והתחיל להתחזק בתורה. לילות שישי, הוא ואודי
עושים קבלת שבת ביחד עם המשפחה שלו. איך הם נתפסו ביחד במיטה
כשההורים חזרו מוקדם, הכעס, הצעקות והפחדים. איך המשפחה של
אודי עזבה אחר כך את המושב, בבושה. איך אבא שלו הציב לו
אולטימאטום, לעזוב את הבית או ללכת לישיבה המיוחדת והוא הסכים.


הזיכרון צרב.

שם הוא כבר לא רץ. הזיכרונות המשיכו. השנים עברו בישיבה, הקשר
עם אודי נחלש. אודי כבר פחות ופחות ניסה לטלפן ולבוא, ובפעם
האחרונה שהוא בא, שניהם עמדו שוב בגשם, מחוץ לישיבה. אייל פשוט
עמד, מודע עד כאב לרב שצופה בו מהחלון ולאודי זלגו דמעות והוא
הלך וזה הפסיק לגמרי. היית חייב לצחוק או לבכות. אייל מצא שהוא
עושה את שניהם, בקול ובלי חשבון. דמעות ניגרות על הלחי.

הוא מצא את עצמו שוב בחצר של הישיבה, עדיין ערום ורטוב. החצר
הייתה מלאה,  בנערים שבאו להתחזק ובמורים. אף אחד לא שם לב
אליו. כולם נראו רציניים מדי, עצובים מדי,מתביישים. "למה באמת
הם מסתירים?" הוא כבר לא היה יכול להבין. "החיים מבוזבזים ומחר
זה ייגמר."
הוא הרגיש שוב כמו ילד. "מה הייתי עושה עכשיו, אם הייתי בן
שש?". הוא צחק לעצמו מהרעיון ואז צעק בכל הכוח "טוטוטו! טו,
טו, אני הומו! יש הומו בחצר!" ועוד כל מיני קולות שהוא זכר
שהוא עשה. הוא רץ בחצר וחצרץ, התלמידים והרבנים לא שמו לב
לכלום.

הזיכרונות המשיכו, כמו סרט. איך סידרו לו את יעל, בחורה ממש
חמודה שידעה והבינה. הם התארסו מהר, בגיל 18. הוא זכר את הלילה
שאחרי החתונה, איך הם עשו את זה כשהוא חשב על אודי. אביטל
נולדה, כל כך חמודה ויפה, נראה היה שכולם כבר שכחו מהפרק החשוך
הזה בנעורים. כולם חוץ ממנו.

איך הוא התעקש לשרת בצבא בכל זאת, למרות השנה איחור והגיע
לקרבי. הטירונות, האימון, ההצבה בשטחים כבר שנה, ואז - איך הוא
פגש עוד פעם באודי.

עכשיו הוא היה צריך להסב את פניו למטה מהזיכרון. הוא זכר את
השוק, כשהוא נפגש עם אודי, את הבושה ממה שעשה לו,איך הוא התחנן
שאודי יסלח לו - ושאודי לא יגלה עליו לאף אחד, כמעט בפאניקה.
אבל אודי והוא כבר היו רחוקים מדי. בעיניים של אודי הוא היה
יכול לראות רק גשרים שרופים. התחינה עברה באוויר, ונשארה רק
ההתעלמות. אודי התייחס אליו כמו לאוויר.
בכל זאת כמו בכל קומדיה טובה, הם שירתו ביחד בחודש האחרון.
המחשבות שלו רצו, זוכרות את הכמיהה לאודי, הפחד האיום שהוא
יתגלה ואז היום, המארב, היריות, אודי והחוליה שלו היו בעמדה לא
טובה, בסכנה, ואז הריצה קדימה, יורה ומסתער. פוגע בכמה ומקבל
צרור. מסב את הראש לכיוון אודי, להגיד משהו, לא מסוגל להוציא
מילים. הפנים של אודי מבועתות. הוא נופל ובאוויר תופס את
העיניים של אודי לרגע נורא אחד של הבנה.
בום.

עכשיו הדמעות כבר כל כך שורפות והם יוצאות כמו נהר מהעיניים
שלו. הוא מתיישב, הבוץ והמים נעלמו. הכול מסביב לבן. קול כמו
של משק כנפיים של מאות חסידות עולה מסביבו והן באמת עפות
ועולות מעליו, הרוח שהן מעלות חובטת בו והרעש כמעט בלתי נסבל,
ושוב הכול לבן.

הרבה זמן דבר לא קרה, הוא מרגיש מנומנם, כמו בחלום.
בערפל הוא יכול לראות דמויות לבנות  הולכות באיטיות מסביבו,
הוא צועק, אבל אף אחד לא עונה.

הסביבה התבהרה עוד פעם. הוא עדיין מרגיש ישנוני. זה בית העלמין
של המושב, אבל יש באוויר איזו איכות לא מציאותית. הקברים הם
כמו שהוא זוכר, מטופחים עם גינה מרהיבה והשמיים מלמעלה
מעוננים. באווירה הלא מציאותית הזאת, של כאן ולא כאן, עם הטעם
המתכתי של האוויר, הוא יכול לראות הלוויה נכנסת לבית הקברות.
כל המחלקה שם, המפקדים ,המשפחה עם יעל, החברים והשכנים. גם חלק
מהחברים מהישיבה והרב שם, הוא מתכווץ לשנייה, אבל אף אחד לא
מסתכל עליו. הוא רואה גם את אודי עם החיילים, והלב שלו נצבט.
גם אבא שלו מבחין באודי והוא ניגש לדבר איתו, הפנים שלו לבנים.
אייל רחוק מכדי לשמוע אבל השיחה הייתה קצרה ואודי מסתובב
ומסתלק. כמו אילם ובלי יכולת לזוז, הוא מניח לזה לקרות. הכול
ממשיך על פי הטקס.  
הוא עובר לשבת על המצבה, צופה בקהל.
"אייל, אייל..." הוא שומע לחישה, מסתובב, אבל כולם שותקים
ונראים רציניים, הלחישה נראית כאילו באה מהאוויר. הוא חזר
לצפות.
אבא שלו צפה בפנים אטומות, אמא שלו ויעל בכו וכך גם חלק
מהחברים והחיילים. הוא הרגיש זר. "את חלקם אני אפילו לא ממש
מכיר", וגם לא אכיר, הוא תיקן לעצמו בראש.
שוב, כמו בסרט צפוי מראש התחיל לרדת גשם. האנשים הסתלקו,
רטובים. המשפחה עזבה, אמא שלו נתמכת ע"י אביו ויעל, אחריהם
החברים. המחלקה נכנסה לאוטובוס ולמכוניות ונסעה. לבסוף אף אחד
לא נשאר.

אייל המשיך לצפות לאחת הפינות של בית העלמין. דמות התנתקה מצל
אחד העצים ואודי התקרב למצבה. העיניים שלו היו אדומות והמדים
היו כבר רטובים מהגשם. הוא רצה כל-כך לנחם אותו. הוא שלח יד
לאודי, לגעת בלחי שלו ולא הרגיש כלום. כמו אוויר. "זה ממשיך גם
אחרי המוות, אה?" אודי לא יוכל לבוא למשפחה שלי לחלוק את האבל
וגם הם לא יבואו אליו. "עשיתי ממש בלגן מהחיים האלו, לא?" הוא
חשב. בדמעות אודי עזב.

"אייל, אייל! תענה..." שוב חזרה הלחישה, אבל בית הקברות היה
ריק, אייל הסתכל מסביב, לא מבין. לשנייה הוא ראה את עצמו שוב
בערפל והדמויות הלבנות סביבו. לא מבין מה קורה.  התמונה רעדה
ובית הקברות חזר.

המצבה שלו כבר הייתה פחות מבהיקה. הלובן איבד את הברק לטובת
גוון יותר יומיומי.
הוא ראה שוב את אודי, הפעם באזרחי, נראה טיפה מבוגר יותר, טיפה
בגוף והרבה יותר בעיניים. אודי עמד ליד המצבה לבדו כמה דקות
בשקט ואז עוד בחור הגיע לבית העלמין. הוא ראה איך הוא התקרב
לאודי ומחבק אותו מאחור. אודי מסתובב ובוכה על הכתף שלו, מחבק
את הבחור בחזרה. זה חימם לו את הלב. "לפחות הוא לא נשאר לבד",
אייל חשב."אני מקווה שהוא יהיה מאושר, מגיע לו". החיים ימשיכו.
כולם ימשיכו. לאבא שלו תהיה פחות בושה ולאמא שלו יהיה יותר קל
בגלל זה. אודי יחווה עוד אהבות, וכך גם יעל. הם היו אנשים
טובים.

הכול נראה מטושטש, ברקע, דברים זזו מהר כשהוא לא הסתכל.
הגשם שטף אותו, מנקה את הכול. "אני מאחל לכולם שיהיה טוב,
לאודי, ליעל, לאבא ואמא, לחיילים, גם לחברים מהישיבה והרב, שום
דבר לא נעשה מרוע. מקסימום הדברים קרו מפחד וחוסר ידע".
מה עוד נשאר? הוא הצטחק, "הגרוע מכל כבר קרה, לא?".
הוא קם מהמצבה. נשאר רק לרוץ בגשם. "טוטוטו! טו, טו..."
והוא רץ.

הלבן עטף אותו כמו בשמיכה.

"אייל! אייל! לעזאזל איתך!" הקריאה התגברה. לבן מסביב. הוא היה
רדום ומאושר, רגוע באופן מיוחד.
גשם חם התחיל ליפול עליו, מרטיב אותו לגמרי. נכנס לפה - מלוח?
בחוסר רצון הוא חש את עצמו נעקר.
דמויות לבנות מתקרבות אליו, כמעט נוגעות. אור מסמא בעיניים,
כמו פיצוץ מלא צבעים.
הוא התעורר.

דמות חסמה לרגע את האור, היא צעקה וכמעט ניערה אותו.
"אייל! אייל!"
הוא מצמץ בעיניים מהעוצמה של האור, הדמות התבהרה להיות אודי.
הוא עמד ומעליו ואייל שכב - במיטה?  הפנים של אודי היו עדיין
רטובים מדמעות, אחות נכנסה לשדה הראייה, נסערת, במטרה להרחיק
את אודי מהמיטה ואודי עמד להתנגד לה.

שניהם עצרו והסתכלו בו בתדהמה.

האחות דחפה בעדינות את אודי, שכבר לא התנגד, ומלמלה בזעף שלא
יפריע, היא הולכת להזעיק רופא.

המילים חזרו לו לאט "הי... אודי..."
אודי עמד בשוק בלי להוציא מילה. הסביבה מאחוריו לאט לאט, לבשה
את הצורה של בית חולים, אור הניאונים זוהר על התקרה. הוילון
מסביבו וההמהום הבלתי פוסק של המכונות. גם הריח חזר והזכיר לו
ריח של חומר חיטוי, לא לא נעים אבל מוזר.
אודי חזר לעצמו. "אייל! אתה חי!"
הוא רצה לענות אבל היה כל כך עייף, הוא הרגיש את עצמו נגרר
ונאבק בזה. יש לו יותר מדי דברים להגיד.
"אודי..."
אודי התכופף לעברו דואג ומרגיש הקלה, "מה?"
"תסלח לי, בבקשה..."
הוא הרגיש, יותר משראה את היד של אודי תופסת ומחזיקה בידו. עוד
דמעה חמה נפלה לו על הלחי, השמיעה התעמעמה, "אוהב אותך..."
הוא חזר ושקע בשינה.

הוא התעורר. בהתחלה הכול נראה כמו חלום, אבל פתאום לצידו הוא
שמע קול מופתע ואז קריאה. בחדר הסמוך התעוררה המולה ואז קול של
הרבה אנשים נכנסים לחדר.
"אייל!" הקול של אמא שלו, חם ואוהב.
הראייה התחדדה והוא יכל לראות את אמא שלו ולידה את אביו, חבוש
כיפה. גם יעל נכנסה ולידה רופא צעיר.
הרופא פנה אליו בחביבות, "שלום לך אייל, איך אתה מרגיש?"
מאחוריו, תופסים מקום מאחור נכנסו עוד כמה קרובי משפחה, החברים
מהצבא, המפקד, כמה חברים מהמושב.
"אני בסדר, אני חושב." עדיין לא כל כך מאופס.
"יפה מאוד אייל, מרגיש כאבים מיוחדים? תוכל להגיד לי בבקשה מה
הדבר האחרון שאתה זוכר?"

הוא הרגיש את הנוכחות יותר משראה. אחרון לחדר נכנס, כבר כמעט
מוסתר מאחורי כל האנשים, חומק בראש מורכן, אודי.
"אודי!" הוא ניסה להזדקף אבל כאב חד גרם לו לפלוט אנחה לפני
שהצליח לשלוט בה.
"אייל, חשוב שלא תזוז, אתה צריך עוד להחלים." הוא יכל לזהות
נימה של חרדה מאחורי הקול הנשלט היטב של הרופא
"אודי!" הוא המשיך לזוז, הרופא ניגש אליו ואחז בו בעדינות.
"בבקשה אל תזוז, אתה תזיק לעצמך."

מאחורה הוא שמע את הקול של אודי."אני פה אייל." זה השפיע עליו
כמו דלי של מים קרים, הוא נרגע.
"בוא אלי בבקשה."
"אני בא אייל, אל תדאג."
הוא יכל לראות את אבא שלו ממלמל משהו בזעף ורוצה לזוז, אבל אמא
שלו שמה את ידה מסביב לזרוע שלו, תוך כדי שלחשה לו משהו באוזן.
אבא שלו נשאר במקום.
אודי פלס את הדרך בקהל ונעמד לידו.

"אני כל כך שמח לראות שאתה בסדר."
אודי צחק בהפתעה, "אני? אתה בסדר, זה מה שחשוב."
אייל הסתכל עליו ברוך.
"העיקר שאתה לידי."
זה כבר היה יותר מדי לאבא שלו. הוא נע בכעס. "נראה לי שכדאי
שתעזוב."
אודי השפיל את המבט, כאילו זה היה עוד סיבוב בקרב שהוא כבר
הפסיד מראש. הוא הסתכל לכיוון היציאה, שהייתה חסומה באנשים.
אייל הסתכל עליו, ועל אבא שלו. אמא שלו שתקה מהצד וגם יעל.
החברים ושאר האנשים עמדו באי נוחות.
הגרוע מכל כבר קרה... חלפה המחשבה בראש.
אודי נתן בו עוד מבט ופנה ללכת.
"לא."
הוא הרגיש רגוע ובהיר מחשבה יותר מתמיד. כל האופציות נפרשו
לפניו עם כל ההשלכות שלהן ברגע בהיר אחד. הגרוע מכל כבר קרה,
מה נשאר?
"לא", הוא חזר.
"מה אמרת?" שאל אבא שלו, יותר בתדהמה מאשר בכעס.
"אבא, אני אוהב אותך יותר מהכול" הוא פנה לאמא שלו, שעדיין
אחזה באביו "וגם אותך אמא" וליעל, "וגם אותך יעל", הוא ריכך את
הטון "היית לי בת זוג נאמנה, ללא הצדקה ממני", יעל התחילה
להגיד משהו, אבל הוא נתן בה מבט רך והיא שתקה.

הוא המשיך, "אני אוהב אתכם מאוד - אבל אני אוהב גם את אודי."
הייתה שאיפת אוויר חדה בחדר מאלו שלא ידעו, קרובי המשפחה,
הרופא, החברה מהמחלקה והמפקד.
הוא פנה לאודי. "אני אוהב אותך כל כך, ואין לי מילים לתאר כמה
אני מצטער על מה שעשיתי לך"
העיניים של אודי נצצו.
אייל כמעט לא זכר איך, אבל הזרוע שלו התרוממה, התנועה מרגישה
איטית ותפוסה. הוא שלח את היד ללחי של אודי וניגב לו דמעה.

הוא הזדקף באיטיות במיטה, הפעם בלי כאב, מביט אליהם. הוא הסתכל
לכיוון יעל.
"גם לך אני חייב התנצלות, יעלי שלי", היא הישירה אליו מבט
באומץ ושתקה. כן, ידענו שנינו למה אנחנו נכנסים הוא חשב. "אני
מעריך ואוהב אותך ואני אוהב גם את אביטל בכל ליבי, אבל אני לא
אוכל להיות משהו שאני לא."

הוא פנה לאבא ולאמא. "גם אתכם אני אוהב. אני חי וכן", הוא עצר
לשנייה, אומר את המילה המפורשת "אני הומו." פעם ראשונה. אבא
שלו התחיל להגיד משהו אבל הוא עצר אותו במבט. "זה לא ישתנה."

הוא העביר מבט על כל הנוכחים, אבא, אמא, יעל, הרופא והשאר.
"אם אני עדיין לא מת, הגיע הזמן להתחיל לחיות."
"ועכשיו, אני מאוד מעריך שהיה אכפת לכם ממני ובאתם לבקר, אבל
יש אנשים שחשובים לליבי ואני רוצה לדבר איתם עכשיו"
הרופא רצה להגיד משהו אבל מבט אחד הספיק, הוא החזיק במבט,
מסתכל על כולם, אנשים החלו לעזוב את החדר.

אייל נשען לאחור במיטה, צלול לגמרי. אני חי, אה? איזה עולם
מוזר ומצחיק. תשע עשרה שנה הייתי. עסוק בלקשור את הענפים, לשקר
ולברוח. הכול בפינה קטנה של העולם, אם הייתי מת, שום דבר
משמעותי לא היה משתנה.
אבל אני חי.

הגיע הזמן להתיר את הפלונטר.

שום דבר לא הסתדר מיד על המקום, אבל דברים גם לא היו בעיתיים
לחלוטין

דמיינו לכם מושב עם שדות ירוקים, משק בית משגשג, אבא ובן
עובדים בחממה. בחלקה מאחורנית של הבנים ממשיכים יש קרוואן, ועל
הדלת שלו כתוב "אודי ואייל" ,ילדה קטנה רצה בדשא מדי פעם בסופי
שבוע כשהיא באה לבקר עם אמא שלה ואחיה הקטן. אבא שלה משחק ורץ
איתה ולפעמים גם נותן לה לנצח. בשבת בצהריים כולם הולכים לאכול
אצל סבא וסבתא.

פעם בשנה, אייל עדיין רץ בגשם.