ראיתי אותך יושבת בתחנה. גם אני ישבתי שם. ישבתי ובהיתי בך,
בשלוה שאפפה אותך, השלמות של כל דבר שנגעת בו. בהיתי
והוקסמתי.
גם לאחר שהלכת המשכתי לבהות.ראיתי את האור שלך שנשאר במקום בו
היית, את הברק או ההילה שהשארת כדי שאנחנו - פשוטי העם,
הנחותים שלא ניחנו בשלמות כמו שלך נצפה ונקנא.
ואז המקום שמילאת התחלף בריקנות וציפיה.
ברעד וחלחלה וצינה מקפיאה.
הכסא קרן מאושר על כך שמישהו כה מיוחד ישב עליו, כי סך הכל לא
כל יום יושבת שם מישהי כמוך. והפרסומות התרגשו וצהלו רק
מהעובדה שזכו לתשומת לב ממך, ואני נשארתי מוקסם. הכסא התגרה בי
שדוקא עליו בחרת לבלות את זמנך ואילו אלי לא שלחת אפילו מבט.
והרצפה שעליה דרכת, והאויר שנשמת, ובכל פינה שרק היית זרחו
האושר והשמחה, והעליזות כאשר אצלי נשארו רק הריקנות והחיסרון,
והרעד והחלחלה והצינה המקפיאה.
מדי יום חזרתי לחפש אותך בתחנה אך שוב ושוב מצאתי רק אכזבה
וייאוש, וריקנות ושיממון , ורעד וחלחלה וצינה מקפיאה.
ויום אחד הם ליוו אותי הביתה, ונישארו לערב, ואפילו למיטה הם
עקבו אחריי, ובבוקר למרבה ההפתעה הם עדיין היו שם. ולכל מקום
שאליו פניתי הלכו אחריי הריקנות והציפייה,הדכאון והייאוש, הרעד
והחלחלה והצינה המקפיאה ועוד מילים עצובות כמו יגון וטוגה.
ולמרות זאת שבתי לחפש אותך וכבר דימיתי בראשי מאות פעמים את
פגישתינו, ומה אומר לך, ומה את תעני ואת כל הסופים האפשריים
ובכל זאת נשארתי עם בדידות וגעגוע ורעד וחלחלה וצינה מקפיאה.
וכל יום התעצמה העצבות והחלל הריק שבתוכי עד שלא השאיר מקום
לתקוה והרגעים המשמחים המועטים שנשארו. נהייתי למת מהלך, לרוח
רפאים, לכלי שרוקנו ממנו את תכולתו וכעת אין לו שימוש או מטרה.
ולדבר שאין לו כל שימוש אין משמעות.
לבסוף הכסא איבד לאט את האור ששימר מביקורך, והרצפה שחכה שלפני
אלפי טלפיים ונעליים חסרות שם דרכו עליה זוג רגליים כה מיוחד
שגרמו לה לאושר בילתי רגיל. גם ההתרגשות של הפרסומות דעכה
לבסוף והתחנה כולה נהייתה אפורה וריקה,
או יותר נכון כמעט ריקה,
עדיין היו בה העצב והקדרות והייאוש, והרעד והחלחלה והצינה
המקפיאה בכמויות מסחריות.

ופתאום הכסא נזכר בך. זכרון מתוק בתוך ים אינסופי של מרירות.
חום יוצא דופן בתוך הקור המייאש של הדכאון. אור בוהק בתוך
הקדרות האפורה והחשוכה של הבדידות. מעין רגע של אושר עילאי
שאפשר לפעמים לראות בעיניים, אך היות ולכסא לא היו כאלה יכולתי
רק להרגיש את השמחה המתגרה ההזאת שממלאת אותו. איך הוא מעז
לשמוח כל כך כשאני מלא בעצב וקדרות, וייאוש ודיכאון,ועגמומיות
ובדידות, וגעגוע וריקניות, ומרירות ויגון, וטוגה וערפל, ורעד
וחלחלה וצינה מקפיאה שמזמן כבר הקפיאה לי את הלב הריק והשומם.