פעם עוד היו לי הורים. כאלה שאוהבים אותך ושאומרים לך תמיד מה
לעשות ואיך. ניסיתי לברוח מהם ולא הצלחתי. אבל הם לא הרפו. מה
לעזאזל הם לא הבינו? רציתי את השלווה שלי! את המנוחה מהעולם
הנורא הזה. למה הם לא נתנו לחיות בדרך שלי?
אתם בטח מצפים שעכשיו אני אספר לכם על זה שההורים שלי הכו אותי
ושבתור ילד נהגתי לגנוב מהם כסף, ובטח אתם גם חושבים שאני אגיד
לכם שכל זה הביא אותי למה שאני היום. אבל אני מצטער לנפץ לכם
את האשליה, לא כל רוצח שכיר הוא איזה ילד מסכן שעבר התעללות
מינית. החיים שלי היו דווקא חיים די טובים. ההורים שלי היו
אנשים הגונים "שמעולם לא נגעה ידם בפשע", ואחי היה תלמיד
מצטיין בעל ממוצע ציונים של 95. ואני רק הייתי אני. אז מה אם
לא למדתי למבחן ואז נכשלתי בו? ומה אם רק רציתי לחגוג עם
החברים שלי? אבל להם לא היה אכפת! הם רק רצו להוכיח לחברים
העשירים שלהם שהם הורים יותר טובים. טוב נו, כנראה שאני לא
יכול לטעון כנגד הרצון הכי בסיסי של האדם בחברה. אבל למה לעשות
את זה על חשבוני? למה לבזבז שעות אינסופיות על "מורים פרטיים"
שגובים 100 דולר לשעה?! אמנם חלקכם אולי ישאלו "למה לא לקחת את
הדרך של ההורים שלך והתחלת ללמוד?" אבל אני בכלל לא רציתי
להיות פיזיקאי או מתמטיקאי, אני בכלל רציתי להיות צייר. אך
כנראה שזה לא היה מספיק טוב בשביל אבא ואמא היקרים כי כשהודעתי
להם על יעודי הם שאלו מיד: "ואין לזה תרופה?" איזו מין תשובה
זו?! אני הבן המזורגג שלהם! הם לא יכולים לעשות לי את זה! יש
ילדים בכל העולם שיש להם איידס או נטיות הומוסקסואליות וההורים
שלהם מכבדים אותם ומקבלים אותם, והנה אני בא עם הרעיון שאני
אולי רוצה להיות צייר והם מפנים לי את העורף? אילו מין הורים
אלו? לא משנה...
אז אתם בטח שואלים את עצמכם למה לעזאזל נהפכתי לרוצח. אני פשוט
לא אהבתי את העובדה שאני אצטרך לעבוד, וכנראה שבגלל זה לא
השקעתי מספיק זמן בחיפוש עבודה. עד שהשלמתי עם העובדה שללא
עבודה אין כסף. אז התחלתי מהתחתית, במקדונלדס. זו הייתה עבודה
די נחמדה, למרות שבהמשך גיליתי שהידיים שלי פשוט לא נועדו
למירוק של שולחנות. ככה הרווחתי קצת כסף בכל פעם כדי להתקדם
בקריירה הלא "כשרה" שלי. לפעמים הייתי משאיר להורים שלי סתם
ככה משכורת של שבועיים בתוך מעטפה לבנה שעליה כתבתי "נחשו מי"
מחוץ לדלת ובורח. רק כדי להראות להם שאני כבר לא צריך את העזרה
שלהם בחיים. רק כדי לעשות להם "דווקא".
אני אפילו לא זוכר את החיסול הראשון שלי שקיבלתי עליו תשלום.
היו לי כל כך הרבה מאז שאני כבר לא זוכר מי או מתי זה היה.
עכשיו כשאני חושב על זה, זה מאוד דומה לזה שאתה לא זוכר את
הצעדים הראשונים שלך או את הפעם הראשונה שנפצעת, כנראה שהדברים
האלה לא כל כך משמעותיים בעינינו בני האדם.
לפעמים כשאני שוכב במיטה צצות לי כל מיני תמונות בראש ואני
מנסה להיזכר באיש הראשון שדפקתי לו פטיש ברקה. האיש שהאיר את
דרכי בקריירת הפשע שלי. לפעמים אני רוצה לעצור ולהודות לאיש
הזה. כמו שעושים ביום הזיכרון. רק לעמוד במשך דקה בלי לזוז.
סתם ככה באמצע הרחוב, לא משנה אם ייתקעו בי אנשים, לא אכפת, רק
ככה לחשוב על האיש הזה ולהודות לו על שהראה לי את מה שנועדתי
לעשות.
הרופאים והפסיכיאטרים שלי תמיד אומרים לי שאני בסדר למרות שאני
תמיד מרגיש רע. אבל כנראה שזוהי העבודה שלהם, פשוט לעמוד בצד
עם חלוק לבן ולהגיד "אני שמח להודיע לך שאין לך שום בעיה".
מדי פעם הייתי רוצה שתהיה לי בעיה. לא אכפת לי איזו. העיקר
שתהיה לי סיבה ללכת לרופאים האלה. כי אם אתה לא נפצע ואתה לא
חולה אז למה אתה צריך באמת את ה"ביטוח" הזה? פעם שאלתי את
הסוכנת של הביטוח את זה, היא אמרה "למקרה ש..." ומה אם לא יהיה
מקרה? אז למה אני משלם לחברות ביטוח האלה?! בשביל שאם אני אפצע
אני אקבל פלסטר?
אני זוכר את האקדח הראשון שהחזקתי. הוא אפילו לא היה שלי. הוא
היה של אבא של חבר שלי. זה היה בגיל 13. איך אהבתי את המגע של
הפלדה הקרה על היד שלי. כמו קרח. הוא אמר לי "הנה, הנה, תראה!
תחזיק!" הוא נתן לי אותו. החזקתי אותו בידיים שלי. מחכה שמשהו
יקרה. פתאום לחצתי בטעות על ההדק והכדור נשלח ישר אל הלב של
חבר שלי. החובש אמר לי שהוא יהיה בסדר ועטף אותי במגבת גדולה
כמו שתמיד יש לקורבנות של הצונאמים והאסונות טבע. הוא שיקר.
הבן זונה הזה. איך אפשר להתאושש מכדור בלב?!
שלחו אותי אחר כך לטיפול פסיכולוגי, אמרו לי שאני אהיה בסדר עם
הזמן. לא הרגשתי בסדר.
אחרי שעה הפסיכולוג היה אומר לאבא ולאמא שלי איזה כמה מילים
ואז שולח אותם הביתה איתי. איך ששנאתי אותו! כל הזמן מרכל עלי
מאחורי הגב!
בגיל 20 אמרו לי שזה יעבור לי. אמרו לי שאני אהיה בסדר. אבל
עדיין לא הרגשתי בסדר. הפסקתי ללכת לפסיכיאטר שלי. יש משפט חכם
ששמעתי פעם, זה בערך ככה "אם אתה לא יכול להתנגד אליהם, הצטרף
אליהם", אז מכיוון שאף אחד לא היה מסוגל לעזור לי בבעיה שלי,
החלטתי לשתף איתה פעולה.
חמש שנים עברו מאז שהתחלתי, חמש שנים שלא הרגשתי בהן שום דבר.
לא חום גוף, לא אהבה, לא חיבה. חמש שנים שבהן אני רק לוקח,
ולעולם לא מקבל. חמש שנים שבהן התחמקתי דרך התת-אנוש האלה
שביקשו את עבודתי. כמה פעמים עוד ארצח? מי יודע? אפילו אני לא
יודע.
אז עכשיו אני פה. בדירה שלי הריקה. כותב זיכרונות אבודים של
רוצח. מי יודע, אולי אפילו אזכר ברצח הראשון שלי.  
פעם עוד היו לי הורים. כאלה שאומרים לך תמיד מה לעשות ואיך
לעשות. ניסיתי לברוח מהם ולא הצלחתי. אז יריתי להם בראש.