כאב, מדהים כמה מילה אחת, שתי הברות, שלוש אותיות ומשמעות אחת
יכולה להתפוצץ ברגע, שנייה של טיפשות, לאלף סיבות למה עליי
לקחת את הסכין ששוכבת חמישה סנטימטרים מכף ידי ולנעוץ אותה חזק
במה שאשם בכל הסיפור ההזוי הזה,
הלב שלי.
כבר לא קר לי כמו קודם, זה כנראה האדרנלין שזורם כרגע, משתדל
שלא לקרוע לי את העורקים בזה אחר זה.
מבעד לערפל אובססיבי ואורות מרצדים בצבעי כחול ואדום, אני
מצליח לקלוט את האחרון שביניהם בורח.
"המשטרה בדרך... תעופו מפה."
הוא הביט בי פעם אחרונה, אני לא חושב שהוא ידע שאני מחזיר לו
מבט, אולי הוא חשב שאני כבר מת.
אני עצמי כבר הרגשתי את חיבוקו האוהב של המוות.
אתה רוצה שאספר לך מה באמת קרה?
טוב, אבל יש סיכוי שאפילו אתה לא תאמין לי, כמו רוב האנשים.
כשאתחיל לדבר ואספר לך את הסיפור הזה, אתה כנראה תרים גבה
שמלווה בחצי חיוך מזלזל, אבל כנראה שאם כבר כל מה שעברתי לא
יהיה לחינם, לפחות שהצעירים והחכמים ממני ישכילו לפנות ימינה
באותה צומת שאני פניתי בה שמאלה.
הכל נראה כל כך רחוק אבל לא עברו יותר משלושה ימים מאז שעיניי
קלטו אותה לראשונה, שלושה ימים מאז שאוזניי הבתולות לקול
המלאכים שלה שמעו לראשונה מנגינה מה היא, שלושה ימים מאז שחיי
השתנו.
אתה בטח תוהה לעצמך וכי איך חיים של בן אדם יכולים להשתנות
ברגע אחד של הסרת מחסומים, על שאלה הזו גם לי אין לי האפשרות
לענות תשובה.
אז איפה הייתי ... כן ,שלושה ימים, בערך, הכל נראה קצת מבולבל
עכשיו, תן לי דקה לסדר את הראש.
כן... כמו בכל לילה מאז שהתחילו נדודי השינה שלי, מה שהתחיל
להיות הרגל מגונה הפך לטקס קבוע. אלכס כבר חיכה, מקשקש בזנבו
במין עליצות שכזו, הוא יודע שכבר שתיים לפנות בוקר, הוא החזיק
את הרצועה בפיו ורץ לדלת, בצורה שהייתה גורמת לך לתהות מיהו
בעליו של מי.
יצאנו שנינו אל תוך הלילה לסיבוב הרגיל בפארק ליד הבית. אלכס
רץ מקדימה, מתחנן שאזרוק לו איזה מקל או כדור ואני נגרר אחריו,
מנסה לספור כוכבים, אולי הם ירדימו אותי לישון הפעם.


"אלכס תחזור לפה, אוף הכלב הארור הזה, נשבע לך אני מחליף אותך
מחר בחתול", האיום הקבוע שהפה שלי פולט כשאלכס נעלם, אילו הוא
ידע לדבר הוא כנראה היה מדקלם אותו בעל פה.
"אלכס", צעקתי בפעם האחרונה, "טוב, אני חוזר הביתה". פניתי
לאחור ועשיתי את עצמי כהולך. "על מי אני עובד?" רטנתי, "הכלב
לא טיפש כל כך". המסך ירד על יכולת המשחק הירודה שלי, אם כלב
טיפש לא יקנה את המשחק שלי כנראה שאיש לא יקנה. פניתי חזרה
לחפש את אלכס שכבר מזמן נעלם בין חבריו, שיחי הפארק, כשלפתע
שמעתי בכי, אך ככל שהתקרבתי הבכי הפך ונשמע לי יותר ויותר כמו
מנגינה. אתה מכיר את אותן תיבות נגינה שמתחילות לנגן כשפותחים
אותן, בדיוק ככה, מנגינה חרישית. כל מה שרציתי באותו רגע זה
למצוא את אותה תיבה, כאילו הייתה תיבת אוצר נסתר.
והנה היא, שוכבת על הדשא הרטוב, מסתכלת עלי כאילו הייתי רוח
ואני עליה כאילו הייתה מלאך. היא אפילו לא נבהלה, פשוט הפסיקה
לבכות כאילו הנוכחות שלי הייתה ליטוף מרגיע.
לשנייה איבדתי ריכוז ופשוט הבטתי בה. היא הייתה כל כך יפה,
שיער שחור גולש על צוואר לבן, עיניים ירוקות וגוף עדין וכל כך
טהור, ואני לא ידעתי מה לעשות חוץ מלהביט בה כמו אידיוט.
אתה מאמין? הבחורה לבושה קרעים יושבת ובוכה, ואני כמו פסל עומד
שם חסר תועלת (שתי המילים האחרונות יכולות לתמצת את נוכחותי
בעולם הזה), עומד שם שותק, ועד שכבר הצלחתי להוציא משפט הוא
נשמע משהו כמו: "סליחה, לא ידעתי שיש כאן מישהו". אוח, הייתי
מחליף הכל תמורת מילים באותו הרגע. איפה היית אתה כשהייתי צריך
מישהו שיכניס לי מילים לפה? אני חושב שהיית מועיל אז.
"לא, זה בסדר, אתה יכול להתקרב", היא לחשה. בחיים שלי לא ראיתי
יצור יותר יפה ממנה, אולי העובדה שלא יצאתי מהבית קרוב לשנתיים
(אם לא מחשיבים את סיורי הלילה עם אלכס), לא מועילה כל כך.
"אתה אולי יכול לעזור לי לקום?"
"מה?... כן". יצאתי לשנייה מהשיתוק בו הייתי שרוי ושלחתי לה
יד.
כבר לא דיברתי עם מישהו יותר משנה, מאז שליאת עזבה, אבל אני לא
מאשים אותה, גם אני הייתי עוזב את עצמי או לפחות את מה שהפכתי
להיות.
"תודה", היא חייכה, "אתה מרבה לטייל פה לבדך?" היא שאלה בקול
מהסס תוך כדי שהיא מחייכת את החיוך הקסום שלה, אותו חיוך שכבר
הספיק לשעבד אותי להיות נתינו המושבע. נשבע לך שבאותו רגע כל
מה שהיא הייתה מבקשת הייתי עושה וגם עשיתי...
הסתובבתי לאחור לחפש את אלכס שכבר מזמן נעלם. "לא... אני פה
מטייל עם הכלב שלי", והנה הוא מאכזב אותי שוב פעם, לא אלכס אלא
הפה שלי.
"הכלב שלך?" היא חייכה, "אני לא רואה פה כלב". היא מחתה
בינתיים כמה דמעות.
"גם אני לא... לפעמים הוא יכול להיות טיפש כמו שהוא נראה והוא
די מכוער גם כן".
היא צחקה במעט הכוח שנראה שהצליחה לגרד.
ואני... אני צחקתי איתה, בלי שום סיבה. כנראה כשמסתכלים לאחור
אף אחד מאיתנו לא ידע ממה הוא צחק, אבל הרצון הזה לצחוק לפעמים
מוצא סיבות משלו להגיח אל תוך הסרעפת שלך.
כך צחקנו שנינו באמצע הפארק בשתיים לפנות בוקר, לבד. היה אפשר
לשמוע את ההד המתגלגל עד לשכונות הרחוקות ביותר בתל אביב, עד
לגורדי השחקים הגבוהים שנושקים לשמיים שלבשו הלילה שמיכת עננים
שחורה. אני חושב שאם אתה היית מקשיב מדי פעם גם אתה היית מצליח
לשמוע אותו.
זה היה אחד הרגעים היחידים בשנתיים האחרונות שאני זוכר את עצמי
צוחק, אבל כמו כל משהו טוב הוא חייב להיגמר, אבל מי היה משער
שהוא ייגמר כל כך מהר...
הצחוק הפך לחיוך והחיוך לעיקום קטן עד שכבר כל מה שהיה ניתן
לשמוע מאותו צחוק אמיתי היה את סופו, שבושר על ידי צליל נפילה
כבד אל תוך כר הדשא המקריח. היא התעלפה.
לא ידעתי מה לעשות... אם אתה היית במקומי, לו רק היית, גם אתה
היית עושה בדיוק את אותו הדבר.
אז לקחתי אותה הביתה.
כבר שנים לא אירחתי מישהו בביתי, והבית היה נראה לא ראוי
למגורי חזירים. כל הבגדים שוכבים שיכורים זרוקים בכל הבית
כאילו בילו כל הלילה במסיבת ליל שישי פרועה. הכיור מזמן כבר
הספיק לקשור קשר נישואים קתולי עם הצלחות, הצבע המתקלף כבר
נראה בעיניי כתמונה מתוחכמת של וון גוך והג'וקים... בוא לא
נדבר על הג'וקים, חס וחלילה, הם איך שהוא היחידים שמנקים את כל
השאריות שנשארו על הרצפה, בלעדיהם המצב היה חמור עוד יותר.
התחלתי לנקות, פעולה שכנראה לא דומה לרכיבה על אופניים, כי
ברגע שהפסקת יקחו לך שנים להיזכר איך להתחיל מחדש.
 
 
תאמין לי, אני לא יודע איך הגעתי למצב הזה, אבל לך כנראה יש
תשובה די ברורה שאני כנראה גם לא ארצה לשמוע.
"כמה זמן ישנתי?" היא פקחה עיניים ולחשה, "אתה יכול שנייה
לעזור לי לקום?"
זרקתי את המטאטא ודחפתי קלות את שאריות האבק מתחת לספה.
היא עדיין נראתה חלשה. "איפה אני?" היא שאלה ואני בשלי, עסוק
בלחפש מתחת לתריסי העפעפיים שמתקשים להיפתח את עיניה הירוקות.
"אה... את בדירה שלי". קצת התביישתי כשהיא סובבה את הראש בשביל
לקלוט את המראה הכללי של הדירה. "זה לא הרבה, אבל..."
"תודה", היא עצרה אותי באמצע, "אתה אפילו לא מכיר אותי, אני
זרה בשבילך, ובכל זאת..." היא עדיין הייתה חלשה.
"תנוחי, להביא לך משהו? תה, כרית, אולי איזה ספר."
"לא תודה", היא חייכה. אף פעם לא הייתי מצחיק (לפחות לא
בכוונה), אבל נראה היה כאילו הלב שלי לבש עליו משרה של קומיקאי
על מנת לקבל את השכר החודשי... החיוך שלה.
"אני אהיה בסדר, נוח לי כך, באמת". היא סידרה את הכרית על
הספה. "לי קוראים שחר, איך קוראים לך?"
לא ידעתי את השם שלה עד אותו רגע וגם לא חפצתי כל כך לדעת,
אסור לתת שם לדברים כל כך יפים, שם רק גורע בקסם שלהם, מגדיר
אותם כאנושיים. כל עוד לא ידעתי את שמה היא הייתה לי כמלאך חסר
שם שנחת עליי.
"לי? לי קוראים אסף." השם עצמו היה כגל נוסטלגיה לאוזניים שלי,
כבר עבר זמן מאז ששמעתי את השם שלי נאמר.
"אסף, שם יפה, לא כמו שחר. אני לא אוהבת את השם שחר, אבל כנראה
שלפעמים צריך להתרגל למה שיש." היא הסיטה את ראשה הצידה
כמהרהרת.
נתתי מבט על הדירה שלי. "את צודקת", חייכתי תוך כדי שעיניי
מתגלגלות על השטיח האכול והבלטות שיוצאות מהמקום.
"אז מהיכן את? את מהסביבה?"
"כן, אני גרה, או לפחות גרתי, פה בתל אביב."
"אני תמיד רציתי לגור בצפון באיזה מושב, אבל... תמיד היה לי
קשה לעזוב את העיר. כנראה שהתמכרתי לבטון ולברזל ולשמיים חסרי
הכוכבים שכבר נהיו חלק בלתי נפרד מהנוף שנאלצתי לקרוא לו
בית."
"אל תהיה כל כך פסימי", היא צחקה, "העיר לא כל כך גרועה..."


וכך ישבנו שעות, אני לא זוכר כמה זמן, אבל כשסיימנו היה כבר
צהריים, כי אלכס רצה שאקח אותו לסיבוב צרכים שגרתי שתמיד מתחיל
בארבע בצהריים ונגמר קרוב לחמש (מאז שקיבלתי את הכלב הזה
הפסקתי ללכת עם שעון).
ישבנו על הספה בסלון ופשוט דיברנו, על הכל. טוב, נו, כמעט על
הכל...
קוראים לה שחר, היא בת 19, מזל בתולה, את יום ההולדת האחרון
שלה היא חגגה בצרפת וזה היה היום הכי כיף בחיים שלה, היא הכי
אוהבת צבע שחור והיא בחיים לא תוותר על הספגטי של סבתא שלה
שנפטרה לפני שנתיים.
היא שונאת אנשים שחצנים כמו חבר שלה לשעבר מגיל 17, היא
מציירת, מפסלת, ומקווה שתהיה לה יום אחד תערוכה משלה,
בניו-יורק.
יש לה צלקת קטנה על הרגל מגיל חמש וקעקוע של פרפר על הכתף
הימנית שהיא עשתה בגיל שש עשרה, סתם בשביל להרגיז את כולם.
ההורים שלה נהרגו בתאונה כשהיא הייתה קטנה ומאז היא חיה עם
סבתא שלה.
היא פשוט מלאך, הטיפוס המרתק ביותר שיצא לי להכיר, אבל אל
תסמוך על המילה שלי כי את מספר האנשים שאני מכיר ניתן לספור על
יד אחת (וגם זה אחרי שדחפתי לרשימה את אלכס).
בכל הג'ונגל המילולי הזה לא  דיברנו פעם אחת על אתמול בלילה,
למה היא בכתה ולמה היא התעלפה. הייתי פשוט שבוי בקסם שלה.
אולי אתה מכיר אותה. אם כן, תעשה לי טובה ותשמור עליה... אוי,
מה אני מדבר שטויות, מה הסיכוי שאתה מכיר אותה בכלל?

פרק ראשון מסיפור שהתחלתי לכתוב לפני שנה אך הפסקתי באמצע.
מאז עזבתי את הכתיבה...

אולי המוזה תחזור יום אחד