דמעות בעיניי הפקוחות,
רק רוצות הן לזלוג.
ובנפש הפנימית,
מנגינה עצובה, שרה לה,
מתנגנת בקצב איטי.
כבדות באיבריי, הדרוכים.
כמו תחושה של ערפלים.
סובבת אותי מראשי,
לתחתית גופי.
ואני רק בוהה בחלל,
לא מצליחה לראות.
כמו הכל שחור,
כמו זה לא כאן.
זה אי שם ממול,
בחלל הגדול.
אני ישובה,
עוד קמעה, בוכייה.
הלב המתנגן לו,
בקצב איטי,
רק רוצה להתעורר.
לראות שוב אור יום,
להרגיש שמש חמה,
בתוך הנשמה.
לשמוח ולצהול,
כמו אז,
כמו אתמול.
הכל שם בהישג היד,
רק הלב צריך לרצות.
באמת לרצות...
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.