החלום מתחיל, הכל התחיל לא מזמן בעיר מגורי, פתאום כך ללא שום
התרעה מוקדמת זה קרה, התאהבתי, בילדה הכי מקסימה הכי מדהימה
הכי חכמה, הכי הכי.
אבל לא הבנתי דבר אחד, דבר חשוב, שלא משנה כמה שאתה מאוהב או
כמה שאתה בעננים בגלל הילדה, כדאי שתהיה אהבה אמיתית שני
הצדדים צריכים לאהוב, אחרת זה סתם כלום, גורנישט, שום כלום.
כל יום אני רואה אותה, וכל יום אני רוצה לחבק אותה, וככל
שהימים עוברים אני רוצה לחבק אותה יותר.
אני לא מצליח להעביר יום ללא מחשבה עליה, וכל פעם שאני חושב
עליה אני פשוט נמס, כשהיא עוברת לידי ליבי מחמיץ פעימה, אבל כל
פעם שהיא עוברת היא כאילו לא רואה אותי כאילו אני שקוף, אדישה
אלי, קרה אלי, כאילו אני סתם, שום כלום.
נראה לי אילו היא הייתה רואה אותי נדרס, היא הייתה עוברת מעליי
כאילו שום דבר לא קרה.
הימים עוברים לאט, לאט מתמיד, בשיעורים אני כבר כמעט לא מתרכז,
רק דבר אחד יש לי בראש, איך להתקרב אליה, איך.
מה שהכי קשה לי זאת ההרגשה הזאת שהיא גורמת לי, כאילו לא אכפת
לה, אם אני כאן או לא, אם אני חי או מת.
ושוב מגיע הערב, אני הולך לעבודה, ורק מחכה לחזור הביתה לראות
עם יש לי הודעה ממנה, וכמובן שאין כלום, פשוט כלום.
אני הולך לישון בהרגשה הכי חרא שרק אפשר, וחושב לעצמי האם יש
מישהו בעולם הזה שמרגיש יותר חרא ממני.
היא תמיד אומרת "יש לך בעיות", צודקת, באמת יש לי בעיות אני,
אני מטומטם, אני מחכה שהיא תתחיל איתי, זה בחיים לא יקרה,
ובינתיים כאילו הכל מסביב נעצר, אני בתוך הבועה שלי, ומסביב אף
אחד לא רואה מה קורה לי בלב.
אנשים עוברים, הולכים מפה לשם משם לפה, חלקם עוצרים שואלים מה
קורה מה נשמע, למרות שלא ממש מעניינית אותם התשובה, שואלים סתם
בשביל הנימוס, ומה אני אגיד להם, לספר להם מה קורה, הרי הם לא
רוצים לשמוע כלום זה בכלל לא מעניין אותם, הם עוצרים רק כדי
לבקש משהו, אז שיבקשו כבר וימשכו בדרכם, ואני בדרכי, אוכל
להמשיך להיות בבועה הפרטית שלי, שאולי יום אחד היא תצטרף אלי,
מה שלא ממש סביר, אבל כיף לחלום, כולנו חולמים, ביום יום אנחנו
חולמים, על דברים טובים יותר על מקומות יפים יותר, על חיים
מאושרים יותר, ואז יוצאים מהחלום למציאות ורואים מה יש לנו
באמת, חלקנו מאושרים ממה שיש לנו, והחלק האחר חוזר לחלום.
לפעמים אני שואל את עצמי על מה היא חולמת, מה עובר לה בראש מה
היא רוצה לעשות בחיים שלה, וכמובן אם היא רואה אותי בחיים
שלה.
למען האמת, לא נראה לי,  אבל את מי היא כן רואה.
העיניים שלה פשוט משתקות אותי, כל פעם שאני מביט לה בעיניים
אני רואה משהו, משהו מיוחד משהו שלא פוגשים כל יום, משהו שלא
ראיתי מימיי, ושוב אני רוצה לחבק אותה, לנשק אותה, אני יודע
למה אני רוצה, ואני יודע למה היא לא רוצה, אבל לא מצליח להפסיק
לחשוב עליה, אני לא רוצה להפסיק לחשוב עליה.
בזמן האחרון התחלתי לשמוע איזה שיר, אווריטיים, שיר מדהים, ואם
מקשיבים טוב טוב למילים רואים שהמצב שלי, בשילוב מילים יפה, על
הפנים.
יום עובר ועוד יום ואני, אני עדין בעבר מחפש, מה אני מחפש, את
יום האתמול, כי אתמול היה טוב, והיום, היום לא ממש.
בלילה נרדם עם תמונה של החיוך שלה בלב, ומתעורר עם תמונה של
אותו חיוך מדהים שיש לה.
אין מספיק מילים בעולם לתאר אותה, פשוט מדהימה מקסימה, אין אחד
בעולם שלא ימס כשיראה את חיוכה, חיוך מלא אור, אהבה, תמימות,
חוכמה, פשוט מדהימה, היא היחידה שהצליחה לטמטם אותי ככה, בדרך
כלל אני אדיש, אדיש להכל, אדיש וציני, לידה אי אפשר להשאיר
אדישים, זה לא משהו שאני שולט בו, הלב שלי פשוט, פשוט משתגע
לידה.
אבל היא, היא מצליחה להיות אדישה אלי, מאוד אדישה, אני פשוט לא
יודע איך להוציא אותה מהאדישות הזאת שלה.
כל פעם שאני מציע לה להיפגש היא רק מחפשת סיבות למה היא לא
יכולה, ולמה אין לה זמן, ואין לה כוח והיא עייפה, והיא כל דבר
רק כדי לא להיפגש, אבל למה.
למה היא לא רוצה, אני כל כך גרוע, שתגיד משהו, שתגיד כבר את
האמת, יהיה לשנינו יותר קל להמשיך, אני באמת רוצה להיות קרוב
אליה, והיא מה היא רוצה, אותי?
את זה אולי לעולם לא אדע, כי כל יום שעובר היא מתרחקת עוד
יותר, מנסה להיאחז בשנייה האחרונה לפני שהכל נגמר, יום אחד הכל
יגמר ואני, אני לא הספקתי להגיד לה ש...