המרדף אחרי מטרתי שסומנה
מותיר אותי בריצה חסרת מעצורים, חסרת נשימה...
עוד, שעה ואחת שאחריה
מצטרפות לאינספור שעות השקעה ומאמץ
והייאוש... שלא יחזור שוב אותו ייאוש
אותו טעם כשלון מריר בפה, אותה תחושת עליבות
אותה שנאה עצמית...
לא אעמוד בזה שוב...

אז אני רצה במירוץ מטורף
ללא נקודות אחיזה או מנוחה
וכשאני מביטה לצדדים - אין פה אף אחד.

החרדה... מחלחלת אל ליבי
אם לא אצליח, לא יהיה אף אחד לאסוף את שברי,
אי אפשר לרוץ עם משקל עודף,
השארתיו מאחור...
וזו רק אני פה, מוקפת אנשים שרצים ולא עוצרים
ולא שמים את ליבם לאחרים
וכל שפתם מורכבת מהמילים "אני... ואני... ואני... ואני..."
ואני... האם הפכתי לאחת כזו גם כן?

אולי זו הדרך היחידה להצליח,
לכסות את עיני כסוס מוביל - מובל עם עגלה
להתמקד במטרה - ולכבוש!

מי שלא מביט לצדדים, לא נופל.
מי שלא מתייחס לשאר המתחרים, לא מאט.
מי שלא שואל שאלות, לא מתבלבל.
מי שלא נקשר, לא מבזבז אנרגיה על פגיעה.

מי שלא עוצר לנשום, מי שלא משתמש בליבו
גם כדי לאהוב (ולא רק כדי להזרים דם במרץ),
עושה דום לב ומת.