ביקרתי בבסיס הבוקר, ועברתי ליד הבניין המוכר כל כך. נראה
כאילו דבר לא השתנה. רוח עדינה מלטפת את פניהם של הילדים
שיושבים בחוץ. ילדים במדים גדולים מדי, טובעים בעתיד אקראי
מתוכנן היטב. רק קומה נוספה, כמו כדי לציין שבכל זאת אנחנו
גדלים.


גם בבניין ביולוגיה באוניברסיטה בונים עכשיו קומה נוספת. נראה
כאילו דבר לא משתנה. בכל מקום אליו אפנה, בניינים מצמיחים
קומות. אולי כדי לא להתנוון. אולי כדי לאכלס עוד ועוד ועוד.
אולי כדי לבלוט.


פעם חשבתי שכל הערים דרומית לנתניה, הן אחד- המרכז. דמיינתי לי
מקום של אנשים בודדים, רודפי כסף, שבונים גורדי שחקים במקום
גינות. היום אני מבינה שחיפה לא שונה.


אפשר להוסיף ולבנות, אך לרוב מקבלים רק חלל נוסף. לא יועילו
התמונות שמכסות את הקירות, או השטיחים שמכסים את הרצפה. גם לא
הוילונות היקרים שמסתירים את העולם בחוץ, או החיוכים שמסתירים
את העולם בפנים.

ולפעמים עלולים פשוט לשקוע בגובה מגדלי בבל, לצעוק מילים בשפה
שאף אחד סביב לא מבין.