3 נקישות.

אדון ווק ניגש לפתוח את הדלת.

הגיע מכתב.

אין מען.

ווק פתח את המכתב.


"אדון יקר. בעקבות פשעייך הרבים נפלה החלטה משותפת של וועדת
יום הדין:
הינך מוצא להורג, ביום שלישי, בשעה 00:00 בדיוק.
אם תאחר נראה זאת כעלבון ונערוף גם את ראשה של אשתך.
יום טוב.
וועדת יום הדין."

הוא איננו יכול לסרב, זוהי פקודה.

השעה כעת היא:23:30.

בעוד כחצי שעה הוא ייפרד מן החיים.

מה עליו לעשות במשך החצי שעה הזו?


לבקר את גרושתו ואת 2 ילדו?
לבלות עם אשתו?

החליט האדון לגשת למסעדה, ולסעוד את נפשו בפעם האחרונה.

הוא הזמין בשר כבש, תפוחי אדמה צלויים, סלטים מכל מיני סוגים
וכוס בירה.

לאחר רבע שעה, קם האדון מן הכיסא ופסע לאיטו לכיוון היציאה מן
המסעדה.

האדון התיישב על אבן והחל לבכות.

לפתע נזכר במתקן שהוא וחברו הטוב נתקלו בו בעודם היו ילדים,
נדמה היה להם שפעם היו מעלים שם נשפים. אף פעם לא ידעו מה היה
המתקן המוזר... עד שיום אחד אביו של ווק עלה אל ההר, לחפש את
בנו וראה את המתקן.

הוא נבהל עד מאוד ואסר על בנו לעלות יותר אל ההר.

המתקן היה בראש ההר, במרחק של לפחות 20 דקות הליכה.

נותרו לו רק 15 דקות.

הוא החל לרוץ במעלה ההר, הוא נפל לא מעט פעמים אך תמיד התרומם
בחזרה.

הוא הגיע אל המתקן.

המתקן היה שבור, הרוס לגמרי.

הוא התיישב על אבן והחל לבכות שוב.
עכשיו אין לו זמן לחזור למטה, ובטח כבר ערפו את ראשה של אשתו.
הוא קם, הסתכל מסביבו, חיפש חפץ חד.

הוא החל ללכת, בערך כחצי שעה הוא הלך, עד שהגיע לצוק רחב וגבוה
מאוד.

הוא פשט את בגדיו מעליו, התפלל וקפץ אל הלא נודע.


3 נקישות על הדלת.

גברת ווק ניגשה לפתוח את הדלת.

הגיע מכתב.

אין מען.

ווק פתחה את המכתב.

"אדון יקר, אנו מצטערים מאוד אך חלה כאן טעות נוראה.
אינך מוצא להורג, אלא שכנך. אנו מצטערים מאוד ומזמינים אותך
לקבל פיצויים בסך 30 לירות, בבית העירייה בשעה 10 בבוקר."