פעם, כשהייתי קטן, היה לי יום הולדת שש ואמא ואבא קנו לי דג.
קראתי לו פיליפ, כמו לדג של שגיא.
כל כך אהבתי את פיליפ, ואמרו לי לא להאכיל אותו יותר מדי.
אז נתתי לו רק עיגול אחד של אוכל פעם ביום. ואפילו החלפתי לו
את המים כל שלושה ימים. אמרו לי שדגי זהב מתים יחסית מהר אבל
הבטחתי לפיליפ שאני אטפל בו כמו שצריך.
אחרי שבועיים הוא כבר היה נראה לי עייף מאוד, הוא לא שחה הרבה
ולפעמים הוא אפילו לא אכל. נורא דאגתי לו וחשבתי שהוא פשוט
מדוכא.
תארו לכם, להיות כלואים בתוך מקום נורא קטן ושקוף, וכשאתה מנסה
לשחות אתה כל הזמן נתקע בקיר פלסטיק שקוף ואין לך בכלל מושג מה
זה.
ומדי פעם אתה רואה איזה דבר מוזר שמסתכל עלייך וזורק לך איזה
משהו טעים. זה בטח נראה לו כמו חייזר.
אני במקומו הייתי נורא עצוב, איך אפשר להיות כל כך בודד, וכל
כך כלוא. כמו בבית סוהר עוד מבלי שעשית שום דבר רע.
פעם אחת פיליפ התחיל להשתולל נורא באקווריום שלו, זה היה כל כך
מוזר כי לפני כן הוא היה כל כך שקט ועצוב, לפעמים אפילו הזזתי
קצת את האקווריום לוודא שהוא לא נרדם. ופתאום הוא התחיל לשחות
במהירות, כאילו תקעו לו טיל מאחורה שהעיף אותו מצד לצד ואני לא
הבנתי מאיפה יש לו פתאום כל כך הרבה כוח ומרץ. אבל אמרתי יופי,
לפחות הוא מתעודד קצת.
נורא נבהלתי כשהוא פתאום נעצר, במכה אחת! ממש ככה, כאילו נגמר
לו המנוע פתאום. ואז הוא קיפץ לו קצת במקום. קראתי מהר לאמא
אבל היא לא שמעה כי היא הייתה בשירותים אז עמדתי לידו בעיניים
גדולות ומודאגות ואמרתי לו שלא יפחד, חשבתי שהוא פשוט היה
בהתקף עצבים כמו שיש לדוד ציון לפעמים. שהוא פשוט אגר ואגר את
כל הכאב שלו מלהיות כלוא כל הזמן ואז בבת אחת הוא התפרץ וניסה
לברוח ואז הוא התייאש ונגמר לו הכוח. כל כך ריחמתי עליו, הוא
היה נראה מסכן מאוד.
אחר כך פיליפ התהפך, הוא הלך לישון אני מניח. כנראה הוא התעייף
יותר מידי, ניסיתי להכריח את עצמי להאמין שעכשיו הכל בסדר, כי
הנה הוא בשקט אבל הלב שלי עדיין עשה רעשים חזקים והרגשתי אותו
כמו תופים בחזה. התיישבתי על ידו והסתכלתי עליו ישן, הוא אפילו
נראה לי חיוור קצת, אבל אולי זה פשוט בגלל שאף פעם לא ראיתי
אותו שוכב הפוך קודם. כשאמא יצאה מהשירותים ספרתי לה שפיליפ
נורא עצוב ושאולי כדאי שנחזיר אותו לים. והיא אמרה שהוא לא
עצוב, הוא פשוט מת. הרגשתי שמשהו מתהפך לי בבטן, ובאמת שלא
רציתי לבכות, כי אני ילד חזק. אמא תמיד אומרת את זה. אבל
הדמעות ירדו קצת לבדן. כי לא יכול להיות שהוא מת, הרי נתתי לו
כל יום לאכול רק עיגול אחד. וכל שלושה ימים החלפתי לו את המים
וכל הזמן שחקתי איתו ודאגתי לו בדיוק כמו שאמרו לי. פתאום
התחלתי לפחד קצת, כי אם פיליפ מת בטח הנשמה שלו מסתובבת פה
עכשיו, מסתכלת עלי וכועסת שלא טיפלתי בו טוב. או כועסת על זה
שלקחתי אותו ולא השארתי אותו בים, ששם יש לו חופש. זה בטח נורא
לחיות בתוך כלוב. ומכל הסיבובים במקום שהוא עשה אני מניח
שאפילו היתה לו סחרחורת. רציתי להגיד לנשמה שלו שלא תכעס עלי,
כי לא התכוונתי שזה מה שייקרה ושבסה"כ היו לי כוונות טובות.
אבל לא ידעתי איך למצוא אותה ולומר לה, כי היא הייתה שקופה.
אמא הלכה לזרוק את פיליפ בשירותים אבל ביקשתי ממנה שלא תעשה את
זה. לא מספיק כל חייו הוא היה בודד וכלוא בתוך מקום קטן אז
אפילו לזרוק אותו לשירותים, זה פשוט מוות נורא. להיות שם עם כל
הקקי והפיפי והריח הרע, אני לא הייתי רוצה שזה מה שיקרה לי.
היא אמרה שהוא לא ירגיש את זה בגלל שהוא כבר מת. בסוף הסכמתי
אבל עדיין הרגשתי נורא רע עם זה.

השנים עברו ועם הזמן הבנתי שכולנו כמו פיליפ. כלואים בתוך כלוב
שקוף, אולי אצל פיליפ הוא היה קטן יותר, וצפוף יותר. אבל גם
אני מרגיש שצפוף לי לפעמים. צפוף יותר מדי ואין לאן לזוז.
אני כבר לא חזק כמו פעם, ואני כבר לא מנסה לעצור את הדמעות
כשהן יורדות. הן הדבר היחיד שמסוגל להזכיר לי לפעמים שאני
עדיין חי.
לפעמים כשאני שוכב על המיטה ומתבונן בחתכים הנפוחים שעל הידיים
שלי אני תוהה לעצמי מה קרה לנשמה של פיליפ כשהיא עלתה למעלה.
אני כבר לא חושב שהיא כעסה, להיפך. היא בטח היתה שמחה להשתחרר
מהכלוב הזה סופסוף. הכלוב הזה שנקרא "החיים".  עכשיו היא
חופשיה ולא צריכה להילחם בצפיפות הזאת יותר. אין לה יותר
סחרחורת מלהסתובב במקום כל הזמן, לי כבר אין כוח לעמוד יותר
מרוב שהכל מסתובב לי, אני בטח אפול במקום. לפעמים אני רוצה
ליפול כבר, ושיזרקו אותי לשירותים או משהו, עם כל הפיפי והקקי
והריח הרע.
במילא אני כבר לא ארגיש את זה.