[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פיי הייץ'
/
אהבה אמיתית

מתוך היומן של ד"ר שירלי בייטס ז"ל

17 באוגוסט, 2053
הוא אמיתי.

כל מה שרציתי בחיי היה גבר. משלי. היה לי מאוד קשה למצוא את
ה"אחד" הזה, שכל נערה שומעת עליו מילדותה. כל נערה לומדת היטב
שכשתגיע לגיל בגרות, היא תמצא את האחד, את הנסיך, את זה שינשק
אותה נשיקה שתציל אותה ממוות, שתעיר אותה משנת מאה השנים, אבל
הבעיה הגדולה מעולם לא נפתרה. אף אחד לא הסביר לה איך היא תמצא
אותו.
נכון, באגדות אומרים לה שזה יקרה בדיוק כשמכשפה רעה מטילה עליה
כישוף.
טוב, אז עלי לא הטילו שום כישוף, אלא אם כן אפשר להגדיר במונח
הזה את חיי הרווקות שלי. אני בת 28, ואין בחורה אחת בגילי שלא
נשואה, או שיוצאת קבוע או לא קבוע עם בנים. רק עלי אין סיכוי
שמישהו אי פעם יסתכל ויעצור את נשימתו.
זה לא שאני מכוערת. אני מלאה קצת, אבל במקומות הנכונים (יש לי
חזה לא קטן), אני בגובה ממוצע, לא נמוך או גבוה מדי, יש לי
שיער חום ארוך וחלק ועיניים ירוקות צלולות. הפנים שלי נקיות
מצלקות או פצעים, כמו שאר הגוף שלי, והעור שלי חלק ובהיר. אז
מה לא בסדר בי, אתם שואלים? האישיות? דווקא לא. יש לי המון
ידידות וידידים שיעידו ההיפך. נכון, אז אני קצת אובססיבית לגבי
ניקיון. זה מעולם לא הפריע לאף אחד, ובעצם, אנשים דווקא אוהבים
שמנקים אחריהם. זה חוסך להם את הצורך לעשות את זה בעצמם. זה
מביא אותי לאפשרות השניה, שאני אובססיבית לשלמות.
פרפקציוניסטית. אז מה? יש כל כך הרבה אנשים, נשואים באושר או
בדרך לזה, שלידם אני רשלנית פושעת. זו לא הסיבה.
לדעתי פשוט הגורל, כמו שאומרים, פסח עלי. מישהו שכח שגם לי
מגיע שתהיה לי אהבה בחיים. כמובן, אני לא מפסיקה לחפש, או
לפחות לא הפסקתי, עד לאחרונה. לאחרונה הבנתי, שאם אני אמשיך
לחכות עד ש"הטבע יעשה את שלו", אני אפגוש את האחד אולי... בגיל
מאה.
טוב, עם כל הכבוד, באמת שאין לי כוח לחכות כל כך הרבה זמן.
למעשה, המציאות היא, או לפחות כך נדמה לי, שעם כל ההתקדמות
הטכנולוגית של האנושות, אני לא חייבת לחכות כל כך הרבה זמן.
כשלמדתי באוניברסיטה, לפני חמש שנים, הייתי מצטיינת החוג
לביולוגיה באוניברסיטה המחוזית למדעים. התמחיתי בגנטיקה.
סיימתי במסלול מואץ לתואר שני והתזה שלי התרכזה בעיקר בשיבוט
בני אדם. אחרי שהחוק כבר לא היה יותר מכשול למחקרים בתחום,
הרבה סטודנטים שאפתנים אצו להשתמש בשיבוט כאמצעי להשגת מענקים
אסטרונומיים לעבודות מחקר. אני הייתי בין אלה שהצליחו. עבודת
המחקר שלי, שקיבלה ציון מעולה, נתנה לי את האפשרות למצוא עבודה
טובה בתחום, ולהמשיך את המחקר שלי.
יותר מכל דבר אחר, שאפתי לענות על השאלה שאני עצמי שאלתי, מדי
יום ביומו, את המראה. את הדבר הזה שאנשים מכנים גורל. את
העולם.
למה אין לי אהבה?
למה לאחרים יש, ולי אין?
במה אני שונה מהם?
לאחר שלקחתי דגימות מתורמים שונים (שנרשמו למחקרים אחרים)
ושילבתי ביניהם, הוספתי את המרכיב החדש שגיליתי לא מזמן. לקח
לי הרבה זמן להגיע למינון הנכון, וקרו המון טעויות בדרך. בסופו
של דבר, הצלחתי ליצור את הגבר שתמיד רציתי.
אבל משהו אחד לא ציינתי עדיין.
מכל המחקרים של המדע המודרני, המעניין ביותר היה זה על
האישיות.
לפני כמה עשרות שנים התגלה כי האישיות של בני האדם, הרצונות
והתחושות שלהם כולם ניתנים לשליטה באמצעות הגנים אשר משחררים
כימיקלים במוח. הדבר דומה לעיקרון על פיו תרופות פסיכיאטריות
משנות את מצב הרוח, רק שבניגוד להן השינוי אינו זמני אלא קבוע.
המחקר הזה נגנז מיד בטענה כי הכוח הזה הרסני מדי, בלתי מוסרי
ובלתי אנושי לשימוש. אני מסכימה אתם, למעשה. לאף אחד אין זכות
לתכנן כיצד אנשים ירגישו, או יחשבו, או יתנהגו. רק לאלוהים.
אבל אני מעולם לא האמנתי באלוהים.
לכן המחקר שלי למעשה מתנהל במתחרת. אני עורכת מחקר אחר, בתור
כיסוי, על צמחים והשבחה גנטית, אבל זה המחקר האמיתי שלי.
ובדיוק לפני שבועיים, קרה המקרה המדהים ביותר.
היתה לי פריצת דרך מדהימה.
כל כך מדהימה, שלמעשה, בדיוק לאחריה, הצלחתי סוף-סוף ליצור את
האחד שלי.
הוא היה כל מה שרציתי. מבחינה פיזית, הוא נראה מושלם, פנים,
עיניים, הכל. גוף מדהים. מבחינת האישיות שלו, הוא נאמן, כן,
יציב, גלוי, דובר אמת, עדין, רגיש, מתחשב. לעולם לא יפגע בי או
יעזוב אותי. לעולם לא יעמיד את רצונותיו האנוכיים מעל הצרכים
שלי. יפתיע אותי בדברים שעושים לי טוב. יחשוב עלי כל הזמן. לא
ישים לב בכלל לאחרות. יתמוך בי בכל מצב. מבחינת טעם באמנות,
ספרות ומוזיקה, מתאים לי בכל דבר, לא אוהב ספורט, מבחינת אוכל,
יאהב כל מה שאני אוהבת. פשוט מושלם.
אז מה הבעיה?
הבעיה היא שאין לו רצון חופשי.
המרכיב של רצון חופשי הוא מרכיב חיצוני, נוזל שעלי להזריק
לגופו, כמו נגיף, במידה וארצה בכך. אם ארצה שיהיה לו רצון
חופשי, כל שיידרש הוא דקירה קטנה, וזהו.
ואז אני אסתכן בכך שהוא יעזוב אותי.
אחרי הכל, הוא הבחור המושלם. אני לא מושלמת. אין סיבה שירצה
להיות דווקא אתי.
אבל זה לא נכון בכלל. אחרי הכל, השבועיים הקסומים שהיו לי אתו,
היו כל כך מושלמים. כמוהו.

23 באוגוסט, 2053
היום ג'יימס לקח אותי לטיול על שפת הים. עשינו פיקניק לאור
השקיעה וצפינו בגלים המתקרבים אלינו ומתרחקים במהירות כלעומת
שבאו. הבטתי בג'יימס, פניו זהרו באור השמש הזהובה. הוא נראה
כמו חלום שהתגשם.
ואז הוא נישק אותי בפעם הראשונה.
זה היה הרגע המאושר ביותר בחיי.

28 באוגוסט, 2053
ג'יימס שאל אותי אם הוא גבר אמיתי. לא ידעתי מה להגיד לו. בסוף
אמרתי שכן. הוא שאל אותי מי הם הוריו, אמרתי לו שהוא יתום. הוא
שאל אותי על זיכרונות מהילדות, אמרתי לו שהוא לוקה באמנזיה עוד
מלפני שנפגשנו.
קשה לי לחשוב על כך שיצרתי אותו בלי עבר, בלי משפחה. בודד. זה
לא מגיע לו.
הלכתי לישון הלילה, לצידו, הבטתי בעיניו העצומות. לא יכולתי
להירדם.
קמתי והתחלתי לכתוב.

29 באוגוסט, 2053
חשבתי המון על העניין. חשבתי כל הלילה.
אסור היה לי ליצור את ג'יימס.

30 באוגוסט, 2053
הזרקתי לג'יימס את "נסיוב האמת". מאותו הרגע הוא יכול לבחור
בעצמו את אהובתו האמיתית. אמרתי לו כך: "ג'יימס אהובי. לא
הייתי הוגנת אתך מן הרגע הראשון שנפגשנו עד עכשיו. אין לך
חברים מלבדי, אין לך משפחה, אין  לך עבר. הכל באשמתי. אני
יצרתי אותך. כל חיי חיפשתי את הגבר המושלם ומשלא מצאתי, פחדתי
שלעולם לא אמצא אותו. רציתי את האחד, שיאהב אותי כמו שאני,
שיהיה בשבילי מה שאני צריכה. אתה היית האחד שלי. אבל אתה יותר
מסתם יציר כפיים. אתה לא רובוט. אתה אדם אמיתי, ומעתה והלאה
יהיו לך רצונות משלך. אם אתה רוצה לעזוב אותי, אני אבין, אבל
תזכור. לעולם, אני אהיה פה, בשבילך, אוהבת אותך ומחכה לך".
הוא חושב על זה.
בינתיים הוא לבד. אמר שהוא צריך זמן.
אני כל כך בודדה, אבל אני מבינה אותו.

8 בספטמבר, 2053
ג'יימס אמר שהוא יחזיר לי תשובה תוך שבוע מהיום שסיפרתי לו.
אחרי שלא שמעתי ממנו תשעה ימים, לא יכולתי להתאפק יותר. הלכתי
למקום שהוא ישן בו.
הוא לא היה שם.
כנראה שזו התשובה.
כשראיתי את החדר הריק, התחלתי לבכות מיד ולא הפסקתי.

21 בנובמבר, 2053
לא כתבתי ביומן המון זמן, כי לא רציתי להיזכר בו.
לא לפניו ולא אחריו, מעולם לא פגשתי גבר כזה.
אז מה אם הוא היה יציר כפיי.
אחרי שהוא עזב אותי, אף גבר לא הסתכל עלי.

8 במאי 2064
חזרתי אליה. חשבתי שהיא תהיה פה.
קראתי ביומן שלה, אחרי כל הזמן הזה רציתי לדעת מי היתה זו
שיצרה אותי, שנתנה לי את החיים האלה. אני לא יכול לקרוא לה
"אמא", כמה מוזר. הרי היא היתה אהבתי הראשונה.
אחרי כל השנים האלה, הבנתי שעשיתי טעות. אף אשה לא היתה כמוה.
לא חכמה כמוה, לא רגישה כמוה, וליופי שלה אף אחד לא התקרב.
מאז שעזבתי אותה הייתי עם הרבה נשים. אפילו עם כמה גברים. מה
לא ניסיתי. זה אף פעם לא היה אותו הדבר.
לא יכולתי יותר.
הייתי חייב לחזור.
מצאתי אותה שוכבת על המיטה. אם רק הייתי מגיע כמה שעות קודם
לכן.
הכדורים כבר השפיעו.
לקחו אותה לבית חולים,  אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
האחת שלי איננה, ואף נשיקה לא תעיר אותה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חבר זה כן קיר,
ואני לא עברתי
בוחן מסלול.



החובש ברגע של
הודעה בכישלון


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/6/05 2:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פיי הייץ'

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה