[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הוא הרגיש חופשי ככה, הוא לא יכל להסביר את זה, זאת אומרת איך
אפשר להסביר לאדם שפוי שהמראה של הדם של עצמך נוזל ומתרוקן
מתוכך גורם להרגיש חופשי...
"הכל התחיל ביסודי"ף הוא אמר לי, "אני לא יודע מתי בדיוק אני
רק יודע שהרגשתי כאב בלתי נסבל בבוקר וזה לא היה כאב של פציעה
זה היה כאב פנימי בלתי נשלט. הכאב נבע מהעובדה שקמתי, עוד בוקר
עוד יום עוד סבל. אמא הורידה אותי בבית-ספר ומשם הייתי לבד מול
העולם.
"הייתי נכנס וכל התלמידים מסביבי היו נחמדים והיו עוזרים לי כל
הזמן אבל הייתי רואה אותם כאויבים הכי גדולים שלי, הדבר היחיד
שגרם לי לנחמה כלשהי היה החבר הכי טוב שלי שכולם היו חברים שלו
וחשבתי שהוא יוכל לעזור לי ובמכתי עליו, הוא כל הזמן אמר לי
שהם מרכלים עליי ואומרים עליי דברים ושיש קנוניות נגדי וככה זה
היה עד כתה ז' שהוא עבר דירה לעיר אחרת ומאז הוא הפסיק לדבר
איתי הרגשתי לבד בעולם במשך כל הזמן  הזה. כל הזמן הייתה לי רק
משאלה אחת: למות! המשפחה המושלמת שלי כביכול הייתה אויב נוסף
הם פעלו נגדי, גם הכלב! הייתי רואה סכינים ועיני נצצו ואמא שלי
בכלל לא הבינה מה יש לי עניין באקדחים היא חשבה שאני רוצה
לרצוח מישהו לו היא הייתה יודעת שהמישהו הזה זה אני.
"כל לילה שלחתי תפילה שמישהו יהרוג אותי, הייתי קם עם כרית
רטובה ועיניים אדומות ודביקות, כבר ילדים בגילי התחילו לפנטז
על בנות ואני, אני רק רציתי לתקוע את הסכין בלב. מכתה ז' כולם
חשבו שאני נורמאלי יותר כי כבר לא הייתי תלוי בחבר הכי טוב שאי
פעם היה לי, את יודעת..." הוא הסתכל עליי במבט נוקב שחודר דרך
כל מעטפת החסינות הזו שכל כך הייתי בטוחה שאני יכולה לשמור
"לפני כמה זמן ראיתי מכתבים שהוא שלח לי ושם היה כתוב דברים על
ילדים שראיתי כחברים שלי וביררתי אם הם נכונים  והם לא. הם לא!
הוא שיקר לי ואמר שהוא האדם היחיד שאני יכול לסמוך עליו אבל
הוא בגד בי כי הוא זה שריכל עליי ככה הם אמרו זה הוא. היו לי
כל כך הרבה חברים מכתה ז' כולם אהבו אותי, אני מצחיק, אני חכם
כבר אין לי רצון ללכת נכון? אבל מתברר שמאז שהוא הלך אולי
איבדתי את תחושת התלות בו אבל לא איבדתי את תחושת התלות בכללי
כי אז נדבקתי אל כל השאר הם רצו קצת חופש ממני טוב אז אני חבר
טוב אבל כל הזמן הייתי בא אליהם והיה לי כיף איתם והיה להם כיף
איתי ובערב אני חוזר הביתה ו... תחושת ריקנות איומה נמלאה בי
מה עכשיו? אני לבד רק עם אמא שישנה, האחים בצבא ואבא הוא לא
אופציה. אז עשיתי טלפונים והתשובות היחידות שקיבלתי היו
סירובים לדבר יותר מ-10 דקות כי הם רוצים לישון אבל מה איתי?!
מה?! אחרי הצבא ניתקנו קשר כולם התחלתי לעבוד אבל הקשר עם
הצוות זה לא אותו דבר זה לא אינטימי מספיק אני צריך חום ואהבה,
מה הבדיחות שלי לא מצחיקות? או אולי זה מקום העבודה שמדכא את
הצחוק, יש אנשים שפשוט לא מסוגלים לצחוק בתוך בית קברות, גם
הלקוחות לא היו של שלך מרוממי אוירה" הוא צחק צחוק שהבהיל אותי
מעט והבין שאני לא מבודרת ואז הפסיק במבוכה "ואז יום אחד קמתי
עם חוסר חשק ונשארתי המיטה כל היום חוץ מיציאות מזדמנות לאכול
ולשתות ולשירותים, בימים שאחרי גם זה לא היה רק שתייה ושירותים
אחרי זה שתיתי כל כך מעט שלשירותים לא הייתי צריך כי לא הייתה
פסולת בגוף שלי וככה זה היה 3 שבועות בערך. ואז בוקר אחד רמתי
והרגשתי מלוכלך אז רצתי למקלחת ושפשפתי את העור שכל הלכלוך ירד
כבר שרטתי את העור בצורה כזו שירד קצת דם ומשום מה זה גרם לי
לנוחות הרגשתי נקי יותר, הלכלוך יצא ממני וכשיצאתי מהמקלחת
סידרתי את הבית וניקיתי אותו עד שהוא היה מצוחצח הרגשתי טהור
ככה צלול הרבה יותר, שכנתי שכל שלושת השבועות ניסתה להאכיל
אותי או לקרוא למישהו,  לא שזה עזר, ואולי בעזרתה נשארתי בחיים
היא שמה לב שאני מרגיש יותר טוב, יצאנו למסעדה ואכלתי ונרשמתי
למכון כושר ומבחינת כולם נראיתי הרבה יותר בריא. אף אחד לא ידע
מה גרם לשינוי אבל הקופסא סוף סוף נפתחה כל יום במקלחת הייתי
שורט את העור שיצא קצת אבל רק קצת דם אבל בשלב מסוים הרגשתי
שוב את הבועה נסגרת מסביבי כולם צבועים ואני מכוער וטיפש אפילו
עובד החודש במקדונלדס אני לא מקבל אז ניסיתי למצוא פיתרון כמו
ששחרר אותי קודם וזה לא עזר, ישבתי על הספה והרגשתי חסר אונים
ולקחתי את האולר שהיה על השולחן וסם שיחקתי איתו אבל הוא שרט
לי את הבטן זה לא כאב, רק כאב טוב, נעים, משחרר...
"כל הכאב הפנימי שהיה בי כאילו נמחק בגלל הכאב החיצוני שאני
גרמתי, זה כמו מתי שיש לך פצע ואתה לוחץ עליו כי זה כאב שאתה
גורם אז הכאב של הפצע כבר לא עקרוני. כולם אהבו אותי ורצו
בחברתי ואני הייתי בבית חופשי עם האולר או סכין או פינצטה חדרה
לי לפצע, הייתי לובש בגדים שיסתירו וכשהגעתי למצב של אינטימיות
עם בחורה נמנעתי, לא יכולתי! הייתי נבוך מ הפצעים שארגנו לי את
החיים בצורה כזו מושלמת אז הייתי ממציא תירוצים כמו זה שעשיתי
סלט ונחתכתי או שהתגלחתי ונפל לי הסכין גילוח. זה עזר לי תמיד,
האולר הטוב שהיה לצידי כשגיליתי שחבר שלי הוא בן זוגה של
הבחורה שאני מאוהב בה כבר שנה ואחרי שהתגברתי הוא היה לצידי
מתי שהם נפרדו אחרי פחות מחודשיים וגיליתי שבכיתי לשווא וסבלתי
לשווא ושעכשיו מסיבות מוסריות אני לא יכול לנסות להיות איתה כי
היא הייתה חברה של חבר שלי  טוב וקרוב, האולר הטוב שהיה לצידי
מתי שההורים לחצו עליי שאני צריך להשתפר בלימודים וסגרו
עליי...
"מראה הדם נוזל ממני והרגש של הכאב המתוק גרמו לי להרגיש חופשי
אבל לא יכולתי לספר לאף אחד, לא הייתי בבית משוגעים הרי, כמה
אירוני, וכולם מסביבי היו שפויים ואיך אפשר לספר דבר כזה לאדם
שפוי?" "אתה שואל אותי?" עניתי לו, כי הוא הסתכל עליי בציפייה
כזו לא מובנת, "אתה יודע למה אתה פה?" החלטתי שצריך לחתוך
לעיקר. "אני אספר לך, השכנה שלך מצאה אותך על הרצפה עם סכין
גילוח מלאה בדם והרגל שלך כולה הייתה מלאה בדם עם חתך עמוק
לאורכה וגם חתך לאורך הזרוע שלך שהייתה לבנה מהרגיל כנראה כי
היא לא ראתה אור שמש המון זמן. אנחנו מבינים את מצבך ואתה יכול
להתחבר פה עם כל אחד, כולם פה חברים של כולם אנחנו פה רק לעזור
אני מקווה שאתה מבין." והוא רק ניסה לתרץ "את לא מבינה כל
העניין יצא משליטה, קיבלתי מכתב פיטורים אני לא יכול לשלם שכר
דירה עכשיו והיד לא הספיקה עדיין כאב לי, הלחץ! מה אני אעשה
עכשיו?! הרגשתי איך שאני מתרוקן מתוך הדם שלי הרגשתי חופשי
עשיתי מה שאף אדם לא הרגיש אי פעם, עפתי כמו שכל חיי חלמתי,
עפתי ופתאום אני מתעורר פה למה עשיתם לי את זה?! למה?!" הוא
נרגע קצת ואמרתי לו שאני רק מחלקת פה את האוכל, אני לא עובדת
פה, אני לא מומחית, אני שמה בצלחות את הסלט והתפו"א לא יותר
ואז הוא פנה אליי בבקשה נרגשת, "הכותונת קצת מגרדת ואני לא
מצליח עם הידיים מאחורי הגב אז יכולה לגרד לי את הגב בבקשה?"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי זרק את זה??





מנחם- מורה
בדימוס, בעמדה
בשכם


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/7/05 9:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיכל בשבילכם

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה