יש הרבה סיפורים בעולם. חלקם מרגשים אותך עד סף דמעות (ואצל
בנות - מעבר לו), חלקם משעממים עד כדי כך שתזרוק את הספר
למדורה, או אם אתה אנאלפבית, את מספר הסיפורים. חלקם מותחים עד
כדי כך שלא תוכל להניח להם, לא תישן ולא תאכל גם אם הם ייקחו
לך את כל שעות היממה ברצף. חלקם מצחיקים וחלקם עצובים כמו
החלקים התואמים בחיים עצמם. חלקם קסומים, חלקם פשוט
אקסצנטריים. חלקם נשארו מאז תחילת ההיסטוריה וקיבלו אלף גרסאות
מאז, חלקם נשמרו במגירה של כותבם חסר-הביטחון והפתטי ומעולם לא
נודעו (ולעתים - טוב שכך). חלקם סוחפים אך בעלי סוף מאכזב,
וחלקם נסחבים, אך בעלי סוף ששווה את כל הטרחה. חלקם מבוססים על
אירועים שקרו במציאות, ואינם אלא תיעוד שהופך יצירתי בקצוות
המטושטשים. חלקם מופרעים לחלוטין, ואינם אלא תיעוד מדויק של
אירועים שקרו במציאות. הסיפורים על אסטלון, ובמיוחד הסיפור
הזה, הם כל אלה ועוד. אמנם אני כתבתי את הרוב וערכתי הכל, אך
הסיפור מתואר מנקודת מבט של ארבעה אנשים, ורק הם: ואם אתם גרים
באסטלון, כנראה שמעתם כבר על האחווה שלנו, אך מעולם לא ידעתם
את הסיפור במלואו. זהו סיפורו של משמר השחר.
הקטע הראשון הוא מנקודת מבטה של אחת מן הארבעה האלה, נערה יקרה
ללבי ביותר. הוא מתרחש ביום שבו פגשתי בה, ואיך הפכה לי את כל
החיים. נתתי לה לספר את הסיפור הזה, כי הייתי סקרן לדעת את
נקודת המבט שלה, וחוץ מזה - נמאס לי לדבר על עצמי.

כל מה שנשאר הוא אדים.
טוב. הם גילו שהוא לא באמת שם. היא ישבה בנוח על סלע מוצל בצלע
גבעה, בלתי-מובחנת, וגיחכה למראה הכפריים המטומטמים ששבו בדרך
חזרה אל כפריהם אחרי שלא נשאר מה לראות שם, במעיינות החמים. כל
מה שהם קיבלו מכל העניין הוא זיעה ביום חם מאוד של תחילת
הסתיו; הלילות אמנם נעשו קרים, אך השמש קפחה על ראשיהם בשעות
היום.
המעיינות היו בעמק רדוד תחת שורת הגבעות ממנה השקיפה, והיה
מוצל; אך נח בו דרך-קבע ערפל גופריתי חם ומצחין, אותו אף רוח
לא יכלה לפזר. היא באה לכאן לעתים קרובות בעונה הזו, כי בדרך
כלל איש מבני הכפר לא רצה להגיע לשם. היא הייתה צופה שעות
באובך המתכרבל בתוך עצמו, תחתיה, ותוהה על תכליתו... ועל
תכליתה.
אף-על-פי רטינות האנשים היא ידעה כי האיש שחיפשו נמצא שם למרות
שהם לא מצאו אותו, ולו רק משום שהיא האמינה, ובצדק, שיש לו
דרכים להיפטר מהם. וכך, אחרי שהייתה בטוחה שכולם הלכו, היא
ירדה במדרון אל המעיינות החמים המפורסמים שעל שמם נקרא הכפר
הקטן שעל הדרך ממזרח לריון, מעיינות טיוגה.
היא מצאה בקלות את דרכה בערפל בין הגייזרים המבעבעים ובריכות
הגופרית הצבעוניות, והייתה אולי היחידה שאהבה את הריח. לכאן
נהגה לבוא להתבודד לעתים קרובות, לחשוב ולהירגע. לא היו לה כבר
חברים לדבר איתם, ולא הרבה על מה לדבר. זה היה כפר קטן ומעצבן
שחשב על עצמו טובות מדי ולו רק משום שאחד מאבירי אסטלון
המפורסמים ביותר, וילסון מקאליסטר, נולד וגדל שם; ולא משנה
ששמו של וילסון מקאליסטר נודע לשמצה כשמו של קוסם מחתרת אפל
באחרית ימיו, ושהוא מככב לעתים קרובות באגדות ילדים פופולריות
על רוחות רפאים טורפות-אדם. האיכר ג'ק מקאליסטר, הקרוי ג'קי
הזקן, היה אביו של הקוסם השנוי במחלוקת, ומבנה גופו הזכיר את
תפוחי-האדמה שגידל באדמותיו. תפוחי-האדמה עצמם היו טעימים
והשאירו טעם של עוד; הכלבים הענקיים ששמרו עליהם לא היו. ג'קי
הזקן עצמו היה מגרש אותה ואת הילדים האחרים עם מקל כשהיו
צעירים יותר. אם התפוח (או במקרה זה, תפוח-האדמה) לא נופל רחוק
מהעץ, הרי שהבחורה האמינה בהכרח שבנו השנוי-במחלוקת הוא האיש
הרע.
אך כעת הפך האיש לזעפן ומסתגר עוד יותר מכפי שתמיד היה. הוא
עבר את גיל שבעים לא מזמן, והפך סנילי מרגע לרגע. בלית ברירה
הוא העביר את ניהול החווה לבנו השני, שגם הוא לא היה צעיר
במיוחד, והיה גס-רוח אף יותר מאביו. משפחת מקאליסטר הייתה מאוד
מכובדת באזור יחסית לאנשים שמגדלים תפוחי-אדמה, וכל התייחסות
לוילסון מצד זרים שהזדמנו למעיינות טיוגה, לא נענתה בתגובה
הולמת. לכן זה היה מוזר מאוד כשזר בגלימה שחורה מהוהה הזדמן אל
ביתם ונשאר להתארח אצלם במקום בפונדק, גם משום שהם לא ידועים
כמכניסי אורחים כלל, וגם בשל האגדה על הקוסם המשפחתי. היא שמעה
לא פעם סיפורים דביליים על כך שזהו וילסון שחזר מהמתים. ג'קי
ובנו השיבו בנהמה רגזנית בכל פעם שמישהו הזכיר את העניין, כך
שאי-אפשר היה באמת לדעת.
וכעת נרגע הזר במעיינות. אמנם הייתה זו זכותו להירגע שם ושלא
יפריעו לו, אבל הנערה חשבה שסקרנותה קודמת לכל. הכפר וסביבותיו
היו משעממים כפי שרק חיי כפר רגיל לחלוטין יכולים להיות. היא
הייתה סבורה שהיא הדבר הכי מעניין שקרה לכפר בשנים האחרונות,
וזאת בעיקר מאחר ויכול להיות, אולי, בסיכוי לא-גדול, שהיא
הייתה זונה.

הערת העורך: המספרת ביקשה בשלב זה שכל מי שיש לו בעיה כזו או
אחרת עם העובדה הזו יעזוב את הספר עכשיו, או יתגבר על הבעיה
שלו. היא לא שמה על אף אחד מכם, אתם יודעים.

זו הסיבה שלא היו לה חברים. היא הייתה פריקית, אנדרדוגית של
מחאה נגד הקונצנזוס, וזה התאים לה יופי: היא מחתה נגד כל מי
שהסתכל עליה במבטים מתנשאים או נוזפים; היא מחתה נגד שיכרות
(כל עוד הייתה פיכחת בעצמה); היא מחתה נגד מוסד הנישואין
המגביל מבחינה תועלתית וגם פיננסית לעיסוקיה; והיא מחתה נגד
המערכת, אם כי לא הייתה לה מעולם מערכת מסודרת למחות נגדה, כי
היא חיה בחברה של ימי-הביניים, והיא אפילו לא למדה לקרוא.
אבל נחזור למעיינות החמים. היא נזהרה מהקטעים הבוגדניים בהם
הרגל שלה יכלה לשקוע במשהו שנראה מוצק. היא צעדה בצעדים
הססניים דרך אדי הגופרית הכבדים, שדרכם ראתה מעט מאוד. אך בין
הלבן, הצהוב ושאר צבעי האדמה הססגוניים היא ראתה משהו שחור.
הגלימה של הזר הייתה מונחת על סלע בקרבתו, והוא עצמו היה שרוע
כשגבו לדופן הבריכה האהובה עליה. הוא נראה כבן 20, חטוב, עם
פרצוף מאורך ובלורית ערמונית רטובה; זיפים לא-חדשים עיטרו את
פניו. אפו נראה קשוח, ושפתיו דקות, מינימליות. נראה היה שהוא
נרדם שם. המים העכורים הגיעו עד חזהו העולה ויורד בנשימות
קטנות, כאילו לא היה לו כוח לנשום יותר. על צווארו תלה מדליון
כסף עגול בתוכו נחרט משולש הפוך, ועוד מדליון שמש קטן מזהב
שוטים, סמל לאמונתו.
אותו חזה היה אמנם חלק משיער אך כבר היה מכוסה ביותר צלקות
משלושה שכירי חרב. אם זוהי הרוח של סר וילסון, נראה שהיא שימרה
את עצמה יפה לאורך עשרים השנים שחלפו מאז מת - ומצד שני, עברה
דרך מגרסה.
בלי לדעת לחלוטין מה היא עושה, היא התקרבה אליו בשקט. היא כרעה
על סלע מעל הבריכה, לידו, וקירבה את פניה אל פניו כדי לראות
אותם בערפל הכבד והמסריח.
ולפתע, הוא פתח עיניים כחולות צלולות לעברה.
היא פלטה זעקה, החליקה וקרסה בנתז גדול לתוך המים הלא-צלולים
בעליל.
הוא שלף אותה מהמים באותה מהירות שנכנסה. "מה את חושבת שאת
עושה?" שאל בקול שקט ומאיים. פניו היו רגועות לחלוטין. אולי
היה רגיל לסוג הזה של היתקלויות.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" שאלה חזרה.
"זו לא תשובה", אמר והטביע את ראשה במים הגועליים. הוא הוציא
אותו אחרי זמן סביר. "עכשיו תנסי."
"אני מרגלת אחריך. מה אתה חושב שאתה עושה?" ענתה.
פניו היו מופתעות. "טוב. לפחות מצאתי עוד מישהי שמעריכה כנות
כמוני. מי שלח אותך?"
"אני", היא לא הראתה שום סימן לבושה.
"למה?"
"סקרנית."
"סקרנית לדעת מה?" סינן הזר. שפתיו הפכו דקות יותר ממה שהן,
איכשהו.
היא שתקה לרגע לפני שאמרה את התשובה שלה. ברגע זה ממש הוא היה
יכול להרוג אותה, והיא ידעה את זה. אך באותה מידה ידעה ששקר
הוא לא מפלט - במיוחד לא עם הברנש הזה.
"אתה וילסון מקאליסטר?"
הוא נתן בה מבט מלא חמלה. "צאי מהמים שלי."
"זו הבריכה שלי."
"אני עירום. החוצה."
"אם אתה עירום זו בעיה שלך."
"באמת שאין לי כוח לזה."
"רק תענה לי על השאלה."
"אם אני סר וילסון? סר וילסון היה בלונדיני, אם את לא יודעת.
זה עונה לך על השאלה?"
"אם ככה מי אתה?"
"לא עניינך. צאי מהמים."
"מה אתה עושה במעיינות טיוגה?"
"מה את עושה בתוך בריכה שאני מתרחץ בה?"
"מאיפה אתה?"
"ממלכת אסטלון. את רוצה לצאת מפה?"
"מה השם שלך?"
הוא נשען חזרה על הקיר. "אין לי כוח לזה."
הבחורה הסתכלה עליו. הוא לא התקרב אפילו להיות מפחיד, או
מעניין. ההתפרצות הקטנה שלו עליה כשהתעורר היא בטח כל רמת
האיום שהוא מסוגל אליה. אין לה מה לחפש כאן. ומלבד זאת היא
ידעה ששעת אחר הצהריים קרבה, ורוחות הקרה של הסתיו יצננו אותה
לכשתצא מהמעיינות אם לא תצא בקרוב. אז היא יצאה מהבריכה לבסוף
והשאירה את אותו זר מסתורי היכן שהוא, לא לפני שגנבה את ארנקו,
חגורתו המעוטרת, וכמה דברי ערך אחרים. היא לא עשתה זאת לעתים
קרובות לאנשים - לפחות כך טענה. מלבד זאת, היא יכלה להביך אותו
לחלוטין ולגנוב לו את הבגדים והיא לא עשתה זאת. היא יכלה לגנוב
את מטהו השחור שראשו עוטר באיידול של עוף-חול מוזהב - מזהב
אמיתי - ולא עשתה זאת. אבל כך הבטיחה לעצמה שעשוע רב.

הוא הדביק אותה עוד לפני שחזרה אל הכפר. הוא תפס אותה בשנית
בצווארון חולצתה, הפעם מגב סוסו הדוהר. גלימתו המתנופפת הייתה
שחורה עם ברדס שחור, סוסו היה שחור אף הוא. גם האוכף וכל
האביזרים הנלווים. הוא ממש אהב את הצבע הזה כנראה. רק שלא
ייתקל בעדר של פרים בשעת לילה - הם לא יידעו אפילו שדרסו אותו.

"מי שלח אותך?" שאל בעוד הוא מניף אותה מאחוריו.
"זה רק אני."
"הרצון שלך לא להפליל את החארות מהגילדה השחורה הוא ראוי
לציון, ילדה. חבל שנתקלת בבנאדם שלא מעריך אותו." הוא הסב את
הסוס מהדרך ונכנס לתוך יער עבות.
"על מה אתה מדבר?"
"אל תשחקי איתי! מי המפעיל שלך?"
"אין לי מפעיל!"
הוא עצר במפתיע את הסוס, ליד גדם עץ עבה. היא נזרקה מהאוכף
בגבה אל משטח העץ של הגדם. בתנועה שחורה וזורמת הוא זינק מהסוס
עם מטה עוף-החול שלו, ועם נפילתו חסרת שיווי-המשקל לעברה עצר
את עצמו בקלילות בידו האחת על משטח העץ ובידו השנייה דחף לה
בפרצוף את קצה המטה. היא הבחינה בפיניקס בפרטי פרטים כעת:
עיניו היו פנינים קטנות ויפות ששובצו בראשו המוזהב - והן הביטו
בה ברעבתנות. "מה את יודעת על אדם בשם איקרוס?"
"מה אתה רוצה ממני?" היא נאבקה לצאת מאחיזתו, אך משום מה לא
יכלה להזיז את רגליה וידיה.
"מה שאת רצית בהתחלה. תשובות."
"אני לא יודעת כלום!"
"זה שאת בלונדינית לא אומר שצריכות להיות לך דעות קדומות בקשר
לזה. להפך."
"תעזוב אותי!"
"מה את כן יודעת? דברי!"
"תעזוב אותי או שאני אצרח."
"תצרחי כמה שבא לך."
היא צרחה. הצליל נשמע חזק בהרבה ממה שציפתה, כאילו השמיעה אותו
בחדר סגור וקטן מאוד. מוזר. תמיד קולה עורר הדים אדירים
כשהייתה ביער הזה.
"סגרתי את המקום בבועת קול. אף אחד לא ישמע אותנו." גם קולו
השקט נשמע חזק מן הרגיל. נשימותיו על פניה נשמעו והורגשו היטב.

"אתה קוסם!" התנשפה.
"כן", אמר, "ואת מכשפה או שכירה שלהם. אני לא מאמין שבאת
להתנקש בי כי אחרת כבר היית מנסה לעשות זאת בבריכה. אני לא
מאמין שאת מכשפה, כי מכשפה הייתה יכולה להתנגד לפעולות שאני
עושה לפחות קצת, אלא אם כן היא חובבנית לחלוטין. אם כן, את
שליחה פשוטה, ושילמו לך כדי להעביר להם דבר על המיקום שלי. אבל
הדבר המוזר הוא שלקחת את הפגיון שלי, את החגורה שלי, את הכסף
שלי ואת רכיבי הקסם שלי, אבל לא לקחת את המטה שלי. אני מאמין
שבאמת לא פגשת קוסם מימיך. אבל איכשהו הגעת אליי נגד לחש
ההרחקה שהטלתי על המעיינות."
"אתה מכשף אופל?" שאלה.
"רק בשבילך אני אהיה, מותק", השיב, "עכשיו דברי."
"אני לא יודעת איך הצלחתי לעקוף את הלחש שלך או מה שלא עשית
שמה - אבל אני באמת לא קשורה לאנשים שאתה מדבר עליהם."
"אז מי את, ומה את רוצה ממני?"
"קוראים לי איימי," היא התחילה, "ואני כאן כדי לספק שירות."
"או", אמר ביובש, "אחת מאלה."
"אתה אומר את זה בנימה של זלזול."
"למה, זה מקצוע מכובד?"
"בהחלט."
"בגלל הוותק?"
"בדיוק."
"את מטומטמת", קבע הזר, "וניסית לגנוב ממני."
"מה פתאום?" ענתה, "רק רציתי לשחק איתך."
"ונראיתי לך כמו האדם לשחק איתו משחקים?" שאל. היא הסתכלה בו
שוב. איש מצולק בגלימות שחורות, לא עדין במיוחד, שהשמיע לה
איומים מהרגע שהגיע לכאן.
זה אפילו יותר מעניין ממה שחשבה.
"כן", ענתה בתעוזה, מנסה לראות איך יגיב לזה. הוא נראה כמו איש
שעברו עליו הרבה סודות ושקרים, ופגעו בו. גם אלה ששמרו נגדו,
גם אלה שהוא שמר. כמו שאמר, היא הניחה שהוא ימצא כנות הרבה
יותר מעניינת. בתור אחת שחלמה תמיד על הרפתקאות לארצות רחוקות
ומעולם לא יצאה מהכפר, היא נהגה לחקור כל זר בקשר להימצאו
במעיינות, מאין הוא בא ולאן הוא הולך. בעבר, לפני שהתייתמה,
אימה הייתה מקריאה לה את סיפורי ה"אסטליקה" הישנים והמפורסמים,
והרפתקאותיהם של אבירי אסטלון קורט וילסון, הגרסה העדכנית
יותר. הקוסם הזה אולי היה מסוכן, אבל היא הייתה מוכנה גם לזה.
השעמום קטל אותה מהר מכל אויב.
"את באמת חסרת-פחד, נכון?" שאל הזר באנחה.
"נכון", חייכה בסיפוק.
"איימי, נכון?" הוא בחן אותה, "את יודעת להקשיב?"
"כן."
"תשובה לא נכונה, זה אומר שאת נשארת פה איתי. את יודעת לדבר?"
הפעם חשבה לפני שענתה. "אני אילמת", השיבה.
"טוב מאוד", אמר הזר, "אחרת הייתי צריך להרוג אותך." הוא התרחק
כמטר והתיישב בפישוט רגליים כשגבו שעון לעבר גזע עץ.
"מהי הגילדה השחורה שחקרת אותי עליה? מי זה איקרוס?"
הוא נאנח והשעין את ראשו אחורה, כמה שניתן. "אני מניח שלא יהיה
לי זמן לקחת אותך איתי, ואת כבר יודעת יותר מדי, ואני לא יכול
להרוג אותך. אם כך, אין לי ברירה אלא להשביע אותך שלא תספרי
שום דבר לאף אחד שהייתי פה. לא צבע הגלימה או הסוס שלי, לא
הזיפים, לא המטה, לא שאני מתארח אצל ג'קי. כלום."
"אם אני כבר יודעת יותר מדי..."
"את לא תדעי יותר."
"בבקשה?"
"לא!" אמר בתקיפות, "אל תשחקי איתי, ילדה."
"אני לא ילדה."
"אה, נכון. את זונה."
היא ניגשה אליו וסטרה לו.
הוא הביט בה בתדהמה, העביר את ידו על הסימן האדום שעל לחיו,
ואז חייך. "את באמת חסרת-פחד."
"זאת הפעם השנייה שאמרת את זה", ציינה הזונה והתיישבה חזרה על
גדם העץ.
"איימי", גלגל את השם בפיו, "מה את יודעת לעשות?"
"מה זאת אומרת?"
"לעבוד בשדה? לנקות אורוות?"
"זה יותר כישורים אומנותיים."
"כמו מה? לשיר, לרקוד?"
"משהו כזה."
"אוקיי." הוא השעין את ראשו אחורה והרהר. "איימי." הוא גלגל את
השם בצורה קצת משונה, כאילו בנה לה בראשו תכנונים שונים
ומשונים, עכשיו כשידעה עליו יותר מדי. היא ציפתה בחרדה לדבר
שיגיד, אבל לבסוף הוא פנה אליה ואמר: "איימי, את רוצה לצאת
מהכפר הזה?"
"מה?" אמרה בפליאה.
"אני מתכוון להשתמש בך בתור אחת מהסוכנות שלי באסטלון. אני
נמצא הרבה בדרכים, ואני צריך סוכנת קבועה שתאסוף בשבילי מידע
באחת מהערים. כל פעם שאני אגיע, אני אפנה אלייך ותעדכני אותי
באיזשהם דברים ששמעת על הגילדה השחורה בעיר או על איקרוס,
תצותתי לכל קוסם שעובר בדרך, תאזיני לחדשות באופן כללי; כל דבר
שקורה אני רוצה לדעת עליו. אני אשים אותך לעבוד בפונדק מרכזי
כלשהו בתור זמרת או רקדנית, ואת תרוויחי כסף טוב. בתמורה כל מה
שאבקש הוא המידע הזה," הוא הביט בה במבט שיכל לפלח את לבה
באותו רגע, "ושתצאי מהזנות."
"למה אני לא יכולה לבוא איתך?"
"כי זה מסוכן בשבילך", ניסה להסביר, "וזה מסוכן בשבילי."
"כל החשאיות המזורגגת הזאת כל הזמן! לפחות תגיד לי מי אתה",
אמרה, "זה רק הוגן שאדע מי המעסיק שלי לפני שאני מחליטה
בעניין."
"את לא מחלי-" הוא עצר בעד עצמו מבעוד מועד. היא חייכה אליו.
"בסדר. אני מניח שזה רק הוגן." אמר הזר בגלימה השחורה, ואז
ביצע מספר תנועות בידיו ולחש משהו בפיו. היא הבינה שהוא חיזק
את בועת הקול שעמדה להתפוגג. "קוראים לי ג'יי."

הערב ירד על היערות. השמים הפכו שמי דמדומים, העצים הפכו
שחורים. הכל היה שקט יותר, וגם הם. הקוסם שלף תפוחים ונקניק
ישן מן האוויר, כי הם החלו להיות רעבים. הם הקימו מדורה בקרחת
יער קטנה.
האיש הקרוי בפשטות ג'יי הביט במדורה העולצת, בצער מסוים. הרוח
עברה מסביבו ומעליו, כופפה את ברדסו לתוך פרצופו והעיפה את
גלימתו לאן שרצתה היא. היה בינו לבין הזונה המתחכמת דבר משותף:
שניהם היו אלמוניים שאיש לא ידע את סבלם ואת מצוקתם, וגם אילו
ידעו, לא היה להם אכפת. הם שניהם מצאו דרכים שונות להתמודד עם
זה. היא - בצעקות, בחדות-לשון, בהחרמה. הוא - באדישות גרידא.
לא היה לו אכפת מעולם שלו לא היה אכפת ממנו. היא ניחשה שג'יי
עובד לבד באשר הוא עובד; הוא לא נראה טיפוס יותר מדי ידידותי.
הבדידות ניכרה בעיניו הכחולות. כעת הייתה בה יותר חמלה עליו.
היא כבר לא רצתה את כספו או לחלוב ממנו מידע על העולם החיצון.
היא רק רצתה את ההזדמנות לארח לו לחברה.
"מאיפה אתה?"
"שומקום", אמר ג'יי וגיחך, "זאת תמיד הייתה חלק מהבעיה."
"למה?" אמרה ברצינות, והפעם באמת ציפתה לקבל תשובה.
"זאת הפעם הראשונה שאני מדבר על זה עם מישהו," התחיל ג'יי, "אז
כדאי שאני אתחיל כמו שצריך, אני חושב. מההתחלה."
"על מה אתה מדבר?" שאלה.
"עליי", אמר ג'יי, "כמובן, יש כמה אנשים שיודעים מי אני באמת,
אבל אף אחד לא שמע עוד את הסיפור במלואו. כמובן, אני לא יודע
למה אני מספר את זה דווקא לך... את לא תספרי, נכון?"
"לא", אמרה בכנות. לאיש יש סיבה להסתתר.
"ובכן, זה התחיל לפני די הרבה זמן. מלפני שנולדתי. על אבי
השתלטה רוח רעה כלשהי והוא ניסה לתקוף את אימא שלי. היא הוציאה
את הרוח הרעה שבו, אבל תוך כדי פצעה אותו אנושות. הדרך היחידה
לשמר את חייו הייתה לכלוא את נשמתו באחד מנחשי-הרוח של ימפאר.
זה היה רעיון שלו."
"הוריך היו קוסמים?"
"מה לעשות. הכל עובר במשפחה. ושוב, זאת חלק מהבעיה.
"כשהגיע לשם, אימי לא הסכימה לעזוב אותו. למרות מצבו הקשה הוא
הצליח לבעוט אותה לתוך סמטה צדדית לפני שנחש-הרוח לקח את חייו.
הבעיטה פגעה בבטנה, ובאותה בעיטה הוא העביר לי כוחות אדירים,
שאז עדיין לא נולדתי.
"אימי פקדה על חסידיו של אבי לשמר אותו-"
"רגע רגע, היו לו חסידים?"
"הוא היה קוסם גדול בדורו," אמר ג'יי, "אנחנו כולנו ממתינים
ליום שבו נמצא דרך להחזיר אותו."
"אוקיי", אמרה, "אני לא רוצה להעליב או משהו, אבל זה לא נשמע
כל כך אמין. נחשי-רוח? רוחות רעות? ואתה רוצה לומר לי שלאביך
היו חסידים?"
"אני יודע", אמר ג'יי, "קסם הוא לא אמין. זה הדבר הראשון
שלמדתי כשהתחלתי להתעסק עם החרא הזה. בכל מקרה, היא שימרה אותו
ושקדה על דרך להחזיר אותו. ובמקביל היא התנחמה בזרועות ידידו
הטוב, אביר ששכל כמה וכמה מחבריו, והיה צריך תמיכה דומה."
"מה זאת אומרת התנחמה?"
"מה את חושבת?" הוא קימט את מצחו.
"אוקיי."
"אז לאחר זמן לא רב הם התחתנו. כמובן שאבי החורג היה מודע לכך
שהיא עדיין מנסה להחזיר את אותו חבר. הוא עודד את זה. אלו לא
היו נישואין של אמת."
"אז מה?" שאלה איימי, "סטוץ?"
ג'יי נראה נעלב.
"אני רק מנסה להבין. זה סיפור מאוד מעניין", התגוננה איימי.
"נישואין פוליטיים. אימי ואבי החורג הם... מאוד בעלי השפעה.
אני אהיה מאוד מופתע אם לא שמעת את שמם."
היא התחילה להבין... ההשתכנות שלו בביתו של ג'קי הזקן, האגדה
על וילסון מקאליסטר ששב מן המתים שריחפה מעל ראשו מאז שהגיע
למעיינות, אמו יוצאת-הדופן ואביר רב-השפעה שהפך להיות אביו
החורג. זה יכל להיות רק דבר אחד.
"כן", השיב כשראה את פליאתה. "שמי הוא ג'ייסון וילסון גיילן
מקאליסטר, בן ממזר לקוסם הקרוי וילסון מקאליסטר, ולריאנה
מלגנט, המלכה-הנביאה של אסטלון. אבי החורג הוא קורט
מלגנט-ראיין, מלך אסטלון ולשעבר האיש שבחזקתו הייתה חרב השמש."

"וואו", פלטה. באמת היה לו מה להסתיר.
"כן", אמר ג'יי, "אני אגדה, מה לעשות."
"אז מה קרה אחרי זה?"
"המאמצים להחזיר את אבי הגיעו למבוי סתום. לאט לאט אימא התחילה
להתייאש ולנסות למצוא חום במשפחה החדשה שבנתה לה. כך נולד
אחי-למחצה."
"יש לך אח?"
"אם את רוצה אותו את יכולה לקבל אותו."
"לא נראה לי. המשפחה שלך מתוסבכת קצת."
"בלשון המעטה. אח שלי הוא פרחח בן חמש-עשרה שמנסה להרשים את
קורט ואת אימא במיומנות הלחימה שלו. הוא בדרך להיות אביר
מצוין, אבל חסר-מוח."
"אבל רגע, יש לך עוד אחים מהצד הזה?"
"לא."
"אז זה אומר שהוא הנסיך יורש-העצר, לא?"
"תנחומיי לאסטלון", השיב ג'יי.
"הוא לא יכול להיות עד כדי כך גרוע", ניסתה איימי.
"לא, הוא לא כל כך גרוע. הוא פשוט לא טורח ללמוד את מיומנות
השלטון. יש לו את הכישרון, אבל אין לו את המוטיבציה. הוא מעדיף
לשחק במשחקי מלחמה. הוא מעדיף לחזר אחרי בנות ולנפח את הראש
ואת השרירים מאשר להתכונן ליום שיצטרך לאחוז במושכות. הוא
מעדיף להתכסח עם נערי אורווה ולהתמזמז עם חדרניות. אני מבין
אותו, האמת. אם לי הייתה הזדמנות לזנוח את האחריות שלי ולעשות
מה שבא לי על חשבון הממלכה, הייתי עושה את זה. אבל הוא הגזים
עם זה קצת. הוא מסתבך כל הזמן במכות וכאלה."
היא שתקה.
"כן, זה המלך הבא שלך. נעבור נושא?" שאל ג'יי בקיצור עצבני.
"אתה דואג לו, הא?" חייכה איימי.
"בטח שאני דואג לו. זה אח שלי", אמר ג'יי, "היה לך ספק?"
"לא, פשוט נראית לי קצת כמו איש שהוא..."
"מה? תגידי."
"לבד", ענתה.
הוא הקדיר פנים. "חדת-אבחנה."
"איך הגעת להיות לבד? נשמע כאילו בסופו של דבר יש לך משפחה
מסודרת. לי אין אף אחד."
"תאמיני לי שאת לא רוצה את המשפחה שלי", הוא נאנח, "למשל קורט.
הוא הפך להיות די קודר בשנים האחרונות. את מבינה, נהוג להאמין
שיש קללה עליו."
"קללה?"
"כן. לא של כישוף או משהו, אלא של גורל. כל אדם שחבר אליו במשך
השנים מת באורח טרגי לאורך השנים. ידידו הטוב, קילאן קייד.
המאסטר הראשון שלו, גיילן, שהפך להיות אביר-מוות אלמת בשירות
האופל. קונדה, המאסטר השני שלו, צייד דרקונים שקטל דרקון שחור
לבדו ומת בתהליך. מייגלין, אחיה של המלכה, שנפל על חרבו של
קורט. וכמובן אבי. כך שקורט הפך להיות מנותק קצת מהמציאות לפני
כמה שנים. הוא חי בהזיות של זמנים עברו."
"אז מי מנהל את הדברים?" היא הייתה די מזועזעת מהעובדה שהמלך
שלה הוא פסיכופת חסר-תקנה.
"אימא שלי", אמר ג'יי, "אשה דגולה. היא ניהלה את העניינים מאז
לפני שנולדתי, כשהמלך מייגלין מת. את ואני לא חיינו מספיק
בשביל לזכור, אבל בתחילת שלטונה של אימי אסטלון עמדה להתפרק.
שני מלכים מתו לה במהלך שלוש שנים, והאופל גבר. אימא הייתה זאת
שצריכה להתגבר על הכאוס."
"אשה מנהלת את הממלכה", הרהרה איימי, "זה נשמע מאוד הגיוני."
"התחלופה היא המלך או הנסיך. זה אכן מאוד הגיוני."
"אז מה קרה אחרי שאחיך נולד? לא סיפרת לי."
"גדלנו ביחד בארמון. אימא לא הסתירה את העובדה שהייתי ממזר
ונתנה לי מקום לאכול ולישון. היא ניסתה ליצור משהו קרוב למשפחה
נורמלית. אבל היו כאלה תמיד שזקפו את זה לרעתה - ולרעתי."
"מה זאת אומרת?"
"הייתי ממזר המלכה מקוסם אפל. תחשבי מה זה עשה לי לתדמית.
הסתכלו עליי מלמעלה כל הזמן - ואם לא זה, אז פחדו ממני."
"המממ. אני יכולה להבין."
"אז כשהייתה לי את האפשרות עזבתי לאקדמיה לקסם. סיימתי את
הלימודים בגיל צעיר ולקחתי לי קריירה של מג-קרב וצייד
יצורי-אופל - תחומי ההתמחות של אבי - בתקווה שאולי אדע איך
להחזיר אותו באמצעות מאגיה שחורה. בסופו של דבר גויסתי בידי
סוכנות של הגילדה למלחמה בקוסמי האופל, בגילדה השחורה."
"עכשיו אני מבינה... אתה נלחם בהם."
"כן", ענה ג'יי, "אני הקוסם הטוב, את רואה?"
"ומי זה איקרוס?"
"הקוסם הרע, כמובן."
"זו גם דרך להגדיר את זה. הוא בטח נראה מכוער, עם צלקות מקרבות
עם דרקונים."
ג'יי גיחך. "יש לך דמיון מפותח."
"זה לא אני." איימי פרשה את ידיה לצדדים בחוסר-אונים. "זה
המקום הזה. משעמם לי פה."
"ובכן," אמר ג'יי בחצי חיוך המלא ברמזים לא-רצויים, "אני מבטיח
לך שהשעמום נגמר."
"אני בטוחה!" צחקה איימי, "תראה אותך. אתה בעצמך נראה כאילו
אתה צריך להתקרר מאיזשהו דרקון. מה שכן, באמת מעניין איך
הנבלים בסיפורים נראים."
"אני לא בטוח, האמת."
"מה?"
"ובכן, אי-אפשר לדעת שאיקרוס קיים. איש עוד לא ראה את הבחור.
בינתיים זה סתם סיפורים שמסתובבים בשטח."
"סיפורים?"
"את יודעת מיהו דרגונאר רייבנלוק?" שאל ג'יי ברצינות.
היא הנהנה. זה לא היה שם שנעים להזכיר. רייבנלוק, המכשף
האלמותי, היה האויב מספר אחת של אסטלון במהלך שנים רבות. הוא
זה שהטיל בסר וילסון את הדיבוק שהיה לו לרועץ; הוא זה שהיה
אחראי למותם של כל חבריו של קורט. זה פלא שלא עלה בשיחה עד
עכשיו.
"לפי רוב הסיפורים, איקרוס הוא בנו הממזר של רייבנלוק, איש לא
יודע ממי, והוא רכש לעצמו מוניטין רב בארגון. אם הוא באמת
קיים, הוא איש מסוכן לנו מאוד. עדיין לא מצאנו רמז למקום
הימצאו."
"אז מה נעשה?" שאלה איימי.
ג'יי שם לב לשימוש בגוף רבים. "נעשה בדיוק מה שאמרתי לך."
"אני רוצה לעזור."
הוא נאנח והסב את מבטו חזרה אל המדורה. "את תמימה, איימי",
אמר, "ובעולם שאני חי בו, זה יכול להרוג אותך. אם לא היית
יודעת את מה שאת יודעת, הייתי זונח אותך בכפר הזה, כי הכפר הזה
בטוח. משום כך באתי לפה. זה אחד המקומות הבודדים שאפשר להירגע
בהם." הוא שב להביט בה. "אני אמור להיות בחופשה, את יודעת.
פחות או יותר הרסת לי אותה עכשיו."
"מצטערת", לחשה.
רגע של שתיקה.
"ובכן, עכשיו כשאני יודעת," אמרה איימי ברגע של חוכמה
בלתי-מבוטלת, "תמיד יהיה לך עם מי לדבר על זה."
הוא שב להביט בה. פניהם התקרבו יותר ויותר.

מה שקרה אחר כך נתון לדמיונכם הפרוע. המספרת שיערה שמתן פרטים
על כך אינו מכובד למעמד של ספר כזה. ניתן לומר רק, שמאחר והם
התאהבו, היא לא דרשה תשלום.

הם שכבו חבוקים ומנומנמים על האדמה החמה עדיין מהמדורה הכבויה
שלהם. היה זה בערך בחצות הליל. היא ידעה שיצטרכו לחזור בקרוב.
הלילה היה קר מכדי לישון בחוץ. השמים היו שחורים באופן מוזר,
ללא עננים אך גם ללא ירח, והכוכבים נדמו מעומעמים איכשהו. "אני
אהיה חייב לקחת אותך איתי עכשיו", מלמל, "אני לא יודע איך
הסתדרתי בלעדייך עד עכשיו. לא ידעתי עד כמה אני צריך את זה."
"סקס?" לחשה.
"חום", השיב ג'יי, "חיים."
"חשבתי שאמרת שאי-אפשר."
"באמת אי-אפשר", אמר ג'יי, "עשיתי הרבה דברים בלתי-אפשריים
בזמן האחרון." הוא צחקק בשקט.
משהו צלצל (ממתי יש רינגטונים בימי הביניים?!) לפתע מבין
גלימותיו השחורות של המג. הוא הוציא משם כדור בדולח מתוכו זרח
אור כחול מהבהב. ג'יי מלמל דבר-מה בעודו מביט אל תוך הכדור.
הכדור זרח כעת באור כחול אחיד, ומבעדו הופיעה צורתו המטושטשת
של ראש אשה בעלת שיער ברונטי ארוך. "הערתי אותך?" נשמע קולה
מלחש בדאגה מתוך הכדור.
"לא ישנתי", השיב ג'יי, "זה דחוף?"
"כן", אמרה האשה, "יש כאן מקרה חירום. חוששני שאתה צריך לבוא
לכאן מיד."
"איזה מין מקרה חירום?"
"משפחתי."
הבעתו של ג'יי הייתה בלתי-מפוענחת. "תסלחי לי", אמר לאיימי,
"אני חייב לקחת את השיחה הזאת."
הוא נכנס כמה מטרים אל תוך היער ושוחח בשקט עם כדור הבדולח
שלו. איימי התפעלה, אך הגיעה למסקנה שהיא לא צריכה להיות
מופתעת.
כשסיים, אסף את גלימותיו והכין את דבריו ליציאה. "מצטער", אמר
ג'יי, "צריכים אותי בעיר. אני חייב ללכת."
"מה? אבל חושך! איך אתה אמור לרכב באמצע הלילה?"
"דאגה שלי, לא שלך." תוך שניות הוא התנתק ממנה. הוא המשיך
לארוז את דבריו.
"איך אתה יודע ששום חיה לא תיתקל בך בטעות בחושך? אתה לובש רק
שחור."
"קסם", השיב ביובש.
"וגנבים? הדרכים שורצות גנבים. זה מסוכן."
"אני יותר מסוכן."
"אני באה איתך."
"לא", הוא הישיר אליה מבט כחול.
"אבל אמרת-"
"אני יודע מה אמרתי. אבל אסור כרגע שאנשים יראו אותך ואותי
ביחד באסטלון סיטי."
היא יכלה רק להביט בו בחוסר-אונים בעוד הוא עלה על סוסו.
"אל תדאגי", אמר ג'יי, הפעם בחיוך. "זה לא אמור לקחת יותר מכמה
ימים. אני אחזור בשבילך."
היא נתנה בו מבט מלא ספק.
"את לא מבינה. אני לא יכול לעזוב אותך. לא בלי לפגוע בעצמי",
אמר ג'יי, "אני מבין עכשיו, שאי-אפשר לנדוד בעולם בלי להיות
קשור לאף-אחד, בלי שיש משהו להתגעגע אליו, בלי שתהיה חברה
במסע. אני לא יכול לחיות כך, כמו רוח-רפאים."
שניהם די נרתעו מההשוואה הזו. התפוח לא נפל מספיק רחוק מהעץ,
כמסתבר.
"טוב", אמרה, "כי עכשיו כשהיית פה, מה אני אהיה שווה כשתלך?"
הוא הביט בה ברצינות. "תמיד היית שווה יותר ממה שנראה לך,
איימי. כל אחד הוא מלך לעצמו בסופו של דבר. אל תתני לאף אחד
להגיד לך אחרת." הוא החל לרכב. "תהיי מלכה!" ובמילים אלה נעלם
אל תוך החשכה. היא ניסתה לרדוף אחריו, אבל כבר אחרי כמה מטרים,
היא כבר לא ראתה אותו. היא ידעה שהוא נעלם - והיא ידעה שכבר לא
יחזור, כמה שרצתה להאמין.
היא נשארה שם ובכתה קצת, ואז חזרה אל הכפר.

ריח שריפה הפתיע את אפה בקילומטרים האחרונים. בהתחלה חשבה שיש
חגיגה כלשהי בכפר, שצולים משהו על האש, והיא בלעה את רוקה
המצטבר. עדיין הייתה רעבה, אך ככל שהתקרבה, לא שמעה דבר מלבד
רוח סתיו קרה השורקת בין העצים והרוח החמה מכיוון המעיינות.
ואז היא שמעה, מכיוון הכפר, צרחה בקול. הצרחה הייתה כל כך
בלתי-אנושית שאי-אפשר היה לדעת אם מי שהשמיע אותה גבר או אשה.
מיד רדפו את הצרחה צרחות דומות: גברים, נשים, ילדים.
ריח השריפה הגיע אל נחיריה שוב; הוא היה חזק הרבה יותר כעת.
איימי ידעה שהבשר השרוף שהריחה לא היה צלי.
היא מיהרה קדימה. הרוח הייתה לאין; חוץ מהצרחות, שהיו
המעומעמות כעת, הכל היה שקט, דומם, ויותר מכל קר. איימי חשבה
שהרוח הקפיאה אותה אך כעת היה נדמה שמישהו שואב מן הסביבה את
החום שלה. היא מיהרה יותר ויותר במורד המדרונות המסולעות. היא
עקפה גזעי עצים, דילגה מעל פלגים קפואים, והיא לא עצרה גם
כשנפלה ונחבלה. לאט לאט הרגישה חום מלפניה, אבל זה לא גרם לה
להרגיש יותר טוב.
משהו נורא קרה במעיינות טיוגה.
בראש גבעה מתונה שתחתיה היה הכפר היא עצרה. כפי שחששה, כל
הבתים כולם בערו באש.
הראש הפרקטי שלה תקתק. זה לא משהו שקורה סתם כך, בלילה בהיר,
ובטח לא לכל הכפר בו זמנית. מישהו ללא ספק הצית את הכפר, וודאי
היה זה אחד מן האויבים של ג'יי מקאליסטר, אנשיו של איקרוס
אולי. איימי ידעה שהיא חייבת להסתלק עכשיו, או שאותם אויבים,
יהיו אשר יהיו, יחזרו. היה זה עצוב שההזדמנות שלה לברוח מהכפר
התגלמה כך, אך היא לא הצטערה. ממילא לא אהבה את האנשים האלו.

איימי רצה אל האורווה. הבניין בער, אך עדיין לא התכלה. הגג היה
הבעיה העיקרית, והקירות רק החלו להשחיר ולהישרף כעת. היא כיסתה
את פניה בשרוול חולצתה.
סוס חום וגדול פרץ לפתע מתוך דלתות האורווה הרחבות ורכב הלאה,
בדיוק כשהתכוונה לנסות ולראות אם יש שם סוס שתוכל לקחת.
"בריזר!" קראה בשם הסוס. הוא הסתובב אליה במבט פחדן. היא רצה
אליו. מישהו, מסתבר, כבר הכין אותו לרכיבה כשפרצה השריפה;
הרתמות והאוכף היו כולם עליו. היא הובילה אותו במושכות לעבר
ביתו של ג'ק מקאליסטר ופרצה אותו בבעיטה. היא גררה החוצה
בשמחה-לאיד שק של תפוחי-אדמה בזמן שהרהיטים בערו והעמיסה אותו
מאחורי האוכף. הסכין שלה והמימייה שלה היו איתה. זה היה מספיק.
עם קצת מזל, היא תגיע לריון בעצמה. מי שלא היו אויבים אלה, הם
לא ירדפו זונה כפרית עד לעיר גדולה. היא עלתה על בריזר.
"זוז, סוס טיפש", הורתה איימי בעוד קיר עליון של הפונדק הכפרי
קרס אל הרחוב. "יש כאן שריפה." אבל הסוס קפא על מקומו. הוא
הריח משהו באוויר.
לפתע כל הלהבות פסקו באורח לא-טבעי. איימי חשה פעם נוספת את
אותו קור דומם. בפעם הראשונה בחייה, באמת פחדה על נפשה.
"שלהבת."
"שלהבת."
"שלהבת."
"שלהבת."
היא שמעה את הלחישה מכל מקום. אנשים חצי-שרופים ושרופים
לחלוטין קמו ויצאו מבתיהם, למרות ששמעה קודם את צרחות מותם. הם
התקרבו אליה וסבבו אותה. היא זיהתה את ג'קי הזקן ואת אשתו, את
קונור בעל הפונדק, את כולם.
זה בלתי-אפשרי, חשבה. אבל זה קורה.
"שלהבת." הפעם הקול היה יותר ברור, לא עוד לחישה ערטילאית.
המעגל פינה את שדה הראייה לאיש בגלימות שחורות שעמד בקצה הכפר.
בתחילה חשבה שהיה זה ג'יי, אך הקול היה ניחר ונרגן.
"שלהבת." אמר שוב, והיא הרגישה את הקול מושך אותה. נגד רצונה
היא משכה במושכות והוליכה את הסוס בהליכה איטית אליו.
"בואי", אמר האיש.
איימי הסתכלה סביב על האנשים שהכירה. הם מתים, אבל הם עומדים
על הרגליים ומביטים בה. שרופים, חלקם בעלי עצמות שחורות
וחשופות. חלקם נותרו ללא עין, חלקם ללא פרצוף. האיש היה האחראי
לזה, ללא ספק. היא לא התכוונה לציית לאנשי הכפר, היא לא
התכוונה לציית לג'יי. היא בטח לא התכוונה לציית לרוצח.
"לא", השיבה לאיש.
"בואי."
"לא!" אך הרגישה את הכישוף בקולו מכריח אותה.
"בואי."
היא דהרה לעברו עם הסוס. הלכה והתקרבה, הלכה והתקרבה. הוא ראה
שהיא לא התכוונה לעצור כשהגיעה אליו.
"בואי", אמר, הפעם עם חשש.
"לא!" אמרה בזעם, דרסה אותו ופרצה דרך השער החרוך של הכפר. הוא
בטח לא ציפה לזה.
"אחריה!" זעק המכשף - כמובן, זה חייב להיות מכשף כלשהו - ומיד
השיגו את סוסה כמה פרשים שהיו עשויים מחומר ערטילאי שחור
כלשהו, פרשי צל. רק עיניהם ועיני סוסיהם היו אדומות וזוהרות,
באש של אותם חיים וחום שינקו לתוכם. הם הניפו את ידיהם השחורות
וניסו לתלוש אותה מהאוכף, אך בריזר המבוהל היה מהיר גם בשבילם.
שעת הזריחה קרבה ובאה.
"את לא יכולה לחמוק, שלהבת", אמר משומקום קולו של המג בשקט,
בשמחה לאיד.
"רוצה להתערב?" שאלה בהתגרות.
לבסוף פרשי הצל השיגו אותה. ידיים שהיו ערטילאיות כשניסתה
להיאבק בהם, לבעוט ולשרוט, תפסו אותה והלמו בה בצורה מאוד
לא-ערטילאית. לבסוף הם כבלו אותה לרצפה. המכשף הופיע לפניה,
מטה בידו, מכוון אליה. כותרת מטהו השחור הייתה מעוטרת בקוץ
שחור ומחודד מברזל, ולא בפיניקס מוזהב. היא ראתה כעת שהיה יותר
נמוך ממה שחשבה בתחילה. "עכשיו את שלי, שלהבת", אמר בקול קר,
"אדוני ישמח."
"קוראים לי איימי, מפגר!" צעקה, "ואני חברה של ג'יי מקאליסטר!
וכשהוא ישמע מה קורה כאן, הוא הולך לטגן לך את האשכים ולאכול
אותם עם צ'יפס!"
"ג'יי מקאליסטר, הא?" אמר המג, "באמת? איפה שמעת את השם הזה?"

"שלפתי אותו מהתחת שלך."
"ואיפה אותו ג'יי מקאליסטר עכשיו?"
"אני לא יודעת", שיקרה.
"אז איך את בטוחה שהוא יבוא להציל אותך? את רק זונה, אחרי
הכל."
היא שתקה.
הוא הטיל מספר מטבעות פחותי ערך על האדמה לידה. "תשלום", אמר
לה.
היא ידעה מה הולך לקרות; היא נאבקה בכל כוחה בידיים השחורות
בהן לא יכלה לגעת, אך יכלו לגעת בה.
למזלה בדיוק באותו רגע השמש זרחה על המישור השומם ואנשי הצל
שהחזיקו בה חדלו לפתע מלהתקיים, כך שזה היה מתוזמן היטב. היא
לא יכלה לחשוב על דבר אחר במסגרת הזמן, אז פשוט התגלגלה הצידה
וקמה על רגליה במהירות. לפני שהמכשף ידע מה קרה לו, הוא חטף
כמה וכמה בעיטות לכמה וכמה מקומות רגישים ביותר. "זה על
המעיינות!" בעטה במפשעתו. המכשף התקפל. "זה על זה שאתה לא יודע
את השם שלי!" היא סובבה בעיטה מאחורי רגליו, כך שהוא נפל על
הבוץ. "זה על שהעלבת את ג'יי!" היא דרכה על חזהו וכיוונה את
מטהו שלו עליו, בלי לדעת לגמרי מה היא עושה, "וזה על זה שאתה
מתעסק איתי!" לפני שהספיקה לעשות משהו הוא תפס ברגלה והפיל
אותה, ובתוך כך קם במהירות. היא עדיין תפסה במטהו. הוא מלמל
כמה דברים תחת ברדסו ולפתע המטה היה אצלו שוב. "קאי-שאן!"
המכשף הבעיר את הקוץ במטהו ומכל חמשת חודיו יצאו חמישה חזיזי
אש, שכולם נעו אליה. היא רצה הלאה בגב כפוף. שניים מהחזיזים
כבר עברו אותה ונכבו על קפלי הקרקע של אדמת המישור. שלישי נחת
ממש לידה.
עד היום היא לא יודעת מדוע או איך בדיוק עשתה זאת; אבל היא
תפסה את שני חזיזי האש הבאים בידיה החשופות וזרקה אותם חזרה על
המכשף.
היא פגעה ישירות בראשו. הוא זעק ואחז בעיניו העיוורות. "אני
עוד אתפוס אותך, שלהבת! אני עוד אחזור!" והוא נעלם מיד
במערבולת של צל.

איימי מצאה את בריזר ושינתה את כיוונה. היא לקחה דרך שפונה
דרומה ועוקפת את ריון. כעת היא לא יכלה עוד להיות מודיעה של
ג'יי בעיר שתבחר, הוא חייב לדעת עכשיו מה קרה במעיינות טיוגה.
והיא התכוונה להשיג אותו בדרכו חזרה לאסטלון סיטי. אם ירצה או
לא, הוא סיבך אותה בסיפור חייו. אותו מכשף ששרף את הכפר, שהחיה
את המתים והקים את פרשי הצל הללו הכיר את שמו של ג'יי, והיא
גילתה לו בטיפשותה שהיא קשורה אליו, אם כי כך הרוויחה זמן עד
שאנשי הצל המוזרים נעלמו - היא ניחשה איכשהו שהזריחה הייתה
קשורה לזה. קורט ווילסון נלחמו ביצורים דומים שנעלמו כשהאור
שהוקרן עליהם היה חזק מדי. מלבד זאת, מי שהכיר אותה בריון
ובכפרים הסמוכים והיה רואה אותה בסביבת הכפר השרוף היה מנחש
לבסוף שהציתה את הכפר בטירוף שלה. וכמובן, היא הייתה חייבת
לנוע לכיוון אחר אם המכשף או חבריו רודפים אחריה. היא הייתה כה
מורגלת לברוח מן הבעיות שלה עד שדרך מחשבה זו הפכה אצלה כבר
בגיל חמש-עשרה לדרך-חיים.
אך מעניין שג'יי נפרד ממנה רק זמן קצר לפני שכל הבלאגן החל.
הרי הוא קוסם, ולפי סיפורו, בנו של קוסם ידוע-לשמצה שהולך בדרך
אביו. האם הוא יכול להיות אחראי להרס של מעיינות טיוגה? הוא
היה החשוד המיידי. אך לבה סירב להאמין שאותו איש פגיע היה
לאויבה.
הייתה זו ודאי טעות לבטוח בו גם אם הייתה מאוהבת בו בכל לבה -
היא הכירה אותו בקושי 12 שעות. אך הוא הקשר היחיד שיש לה לעולם
החיצון. בין אם הוא אחראי או לא, היא חייבת למצוא אותו. הוא
עזב בדיוק בזמן שהיה יכול לעזור לה, בדיוק בזמן כדי להתחמק
מצרותיו הבלתי-רגילות הרגילות, שרדפו אותו לשם. ממזר בר-מזל.
שדות החיטה עליהן עברה נצנצו בזהב כשיערה המתנופף בשמש הבוקר.
היא לא הפסיקה לדהור גם אחרי שעברו את הכפר הבא. היא ידעה שהיא
לא תעצור לאכול או לנוח עד שתמצא אותו או עד שתתמוטט. אך החמה
זרחה עליה, והמזל זרח עליה, ובוקר חדש עלה.

המסע של שלהבת התחיל.

לפרק 1: http://stage.co.il/Stories/521937