זה היה יום שטוף שמש, יום חמישי למיטב זיכרוני, התגבשה החלטה
במוחי המצומצם! ללכת לשחות עם החברים. נכנסנו למים שחינו,
נרטבנו בילינו ואז הודות למערבולת מים מסוימת שעברה לידי
נסחפתי. בסופו של דבר הגעתי לחוף, אי קטן מכוסה צמחיה קטן אבל
עדין אי. יכלתי כאילו לראות את המתרחש על החוף אנשים רצים
ומשחקים מטקות, צוציקים מעצבנים רצים על החוף ואת החברים שלי.
הכל נראה כל כך קרוב כאילו היה צריך רק להושיט יד ולגעת. איך
אני אשרוד בלי מים בלי אוכל? הטירוף החל לאחוז במוחי (המצומצם
כמוזכר לעיל). נו, מה יהיה איתי? אני אמות? קרוב למדי. הטירוף
אמר לי "תשחי, תשחי לחוף!" איך אני אשחה לחוף אני בחיים לא
אצליח. הייתי עייפה מתמיד אז נרדמתי. בחלום יכולתי לראות אנשים
וארון מתים, מישהו מת, הלכתי לבדוק במחשבה שזו אני, אבל זה היה
סתם מישהו. טוב לדעת שלאנשים אכפת ממני. ואז ראיתי אותם! הם
צחקו כאילו נהנו שמתתי. שפלאק! איכסה, שחף הטיל צרכיו עלי.
התעוררתי, מלאה בהזיות ראיתי אנשים סבבי מצחקקים ספק דואגים.
"מה...מה קרה?" שאלתי. "איך שחית לפה לא הבנתי, אבל ממש דאגנו
כשלא חזרת זה כבר היה מפחיד מדי" שמעתי את קולה של דנה חברתי.
"למה לא שחית חזרה?" שאל קול נוסף. "החוף רחוק מדי" טענתי. "מה
פתאום! כל מה שהיית צריכה זה לשחות חזרה קצת" ענה הקול. הרמתי
ראשי והבטתי סביב, חשבתי שהמקום מוכר לי. אני בחיים לא אלך
לשחות בכינרת שוב.