יש דברים בחיים שהם לא הוגנים. אני לא מדבר על זה שתמיד השירים
הכי מעצבנים נתקעים בראש לאורך זמן, או שמתי שהכי חשוב לנו
לבטא את עצמנו בצורה ברורה, נוצרת אי הבנה ענקית, או אסונות
נוראים ובלתי צפויים כמו רעידות אדמה גדולות וצונאמי. אני מדבר
על אותם מקרים שבהם מה שכל כך חיכינו לו נמצא במרחק נגיעה,
ואנחנו רוצים אותו, וצריכים אותו, אבל אי אפשר להגיע אליו.

קרן ואני מכירים כבר כמה חודשים. מההתחלה הסתדרנו, הייתה כימיה
בינינו, אותו ראש. במדרגות של הבניין שבו עמדנו שנינו לשרת,
נפגשנו לראשונה. אני קיוויתי שהחיילת היפה שצועדת מספר מדרגות
מעליי, תעביר את השירות שלה כמה שיותר קרוב אליי. כמה שמחתי
לגלות ששנינו בדרכנו לראיונות באותו משרד. כמה נחמדה הייתה
הבשורה ששנינו התקבלנו.

מהשיחות הרבות שהיו לנו למדנו להכיר זה את זו: את התכונות
השולטות בכל אחד מאתנו, הציפיות מהחיים שלפנינו, מה אני אוהב,
מה היא שונאת ולהפך. את כל המשפחה שלה כבר הכרתי רק מסיפורים.
בהדרגה התחילו להתחבר לי פיסות הפאזל של קרו והרגשתי שאני מכיר
אותה כבר שנים. צחקנו המון ביחד, בדיחות כאלה שהצחיקו אותה
ואותי הרבה יותר ממה שהצחיקו כל אחד אחר. הייתה בינינו הבנה
מיוחדת, כאילו יש לנו תדר משלנו עליו אנחנו משדרים זו לזה.
הכרתי מעט מאוד אנשים בחיי שאיתם הרגשתי כך.

את הקול שלה אני אוהב, את החיוך ואת הצחוק. את איך שהיא יושבת,
הסבלנות שלה והחשיבה הבוגרת שלה. היא אומרת את האמת בפנים, אבל
בנועם ששובה כל אחד. כל דבר קטן, ככל שהעמקתי להכיר אותה, חיבב
אותה עליי אף יותר. יומיים אחרי שהגענו לשם, בעודי מנסה לדלות
מידע שיעזור לי להרשים אותה, היא נתנה לי אגרוף חזק בבטן. לא
פיזית, פשוט היא סיפרה לי שיש לה חבר, וזה מאוד כאב. כשהיא
סיפרה לי כמה זמן הם ביחד, הנפתי דגל לבן.

מאותו רגע התאמצתי לוותר. גירשתי את אותן מחשבות, שרק מספר
דקות קודם לכן אילצו אותי להדחיק חיוכים מאוזן לאוזן. החדרתי
לעצמי טוב טוב לראש, שעליה עדיף לי להתגבר ולהמשיך הלאה. זה לא
שהיה בינינו משהו, הרי אפילו לא ניסיתי. גם קיוויתי שזה שאני
רוצה אותה לא בלט כלפי חוץ, או לפחות שהיא לא שמה לב. ניסיתי
לחשוב על בנות אחרות. "איך זאת?" אני אומר לעצמי. "לא משהו",
עונה עצמי לאני. "וזאת?" מנסה אני שוב. "לא", פוסל עצמי,
"שמעתי ממקורות יודעי דבר ומקורבים אליה שהיא יוצאת אך ורק עם
בני 22 פלוס". "מה בנוגע לזאת בפינה?" אני קופץ, ועצמי מרגיע
מיד - "אנחנו לא עד כדי כך נואשים". "הנה! הנה! הנה! מה עם
ההיא מהמשרד ממול? מה אתה אומר עליה?" אני מריח ניצחון... "למה
לא?" עצמי חושב. עוברות כמה שניות ושנינו מבינים שגם היא ירדה
מהפרק. אנחנו כרגע לא במצב שיסתפק ב 'למה לא', אנחנו צריכים
יותר מזה.

אחת כמוה היא בדיוק מה שמתאים לי עכשיו. היא בדיוק מה שמתאים
לי עכשיו. מתישהו, כבר החלטתי לוותר על הוויתור - אני גמלתי
בלבי שלא אכפה על עצמי להפסיק את זרם רגשותיי אליה, אלא אתן
לזרם להיחלש מעצמו בהדרגה, עם הזמן. ובאמת, כעבור כמה ימים הלב
שלי הפסיק לפעום בחוזקה בכל פעם שהיא נכנסה לחדר לאחר שחזרה
מסידור כזה או אחר. גם דיכאתי את הרצון שלי לעזור לה כל הזמן
במה שרק יכולתי - שלא יהיה ברור מדי. אפילו הרהבתי עוז בלבי
להסתובב לצדה ללא מסטיק בפי.

לצערי, היא הקשתה עליי. היא התגלתה כאחת מאותם אנשים בודדים על
הכוכב, שאותם אני מצחיק לעתים קרובות. והצחוק שלה המשיך
להתגלגל בראשי, וחיוכה נחרת בי למשך שעות. היא המשיכה לדבר
איתי בכיף, וסיפרה לי עוד ועוד על עצמה. מה לעשות, אני נמשכתי.
יכולתי להתנגד, יכולתי לפעול בהגיון, אבל הלב אומר אחרת.

אחרי כמה חודשים, חל יום הולדתי. לקחתי יום חופש מהרגילה
וניצלתי את הזמן ביעילות וברוגע. כמובן שישנתי כמו שצריך,
קראתי קצת, שמעתי מוזיקה ונפגשתי עם חברים. בערב ציפתה לי
הפתעה. קרן צלצלה ואני הייתי בטוח שהיא רצתה משהו בקשר לעבודה
ושכחתי לרגע כמה האווירה בינינו היא טובה. שמחתי כשהתחוור לי
שמטרתה הייתה שונה. "רציתי רק לאחל לך מזל טוב", אמרה ועליצות
בקולה, "איך חגגת?" "לא משהו מיוחד", אמרתי ולבי שוב פועם
במהירות בעטיה לאחר הפסקה כה ארוכה. "אני רוצה לתת לך מתנה,
תוכל לפגוש אותי מחר ב- 'coffee break'?" "כן", השבתי, מקפיד
לספור במהירות עד 4 לפני כן, כדי שזה לא יישמע אוטומטי מדי.

שישי של סוף ספטמבר, אני עומד ומחכה בבית הקפה שבו קבענו. חרף
העובדה שכנראה אני עומד לראות אותה למשך זמן של פחות מדקה,
התכוננתי כאילו אנחנו יוצאים לפגישה ראשונה. לבשתי את אחת
החולצות הכי יפות שלי, התגלחתי, התקלחתי, צחצחתי שיניים אולי
שלוש פעמים ברצף ושמתי בושם, אבל לא יותר מדי כדי שגם אוכל
להריח אותה.

"coffee break" הוא בית קפה קטן, שבכנות אני יכול לומר שאני
אוהב אותו. לעומת בתי קפה אחרים שנכנעו לחוקי המסחור העצמי
המעצבנים, היה בו משהו יותר חמוד. מבית הקפה בקעו צלילי שיר
חדש. חדש, גם כן. גרסה ממוחזרת חולנית וגרועה של שיר ישן שהוא
לא פחות מקלאסי. אותה גרסה ממוחזרת, שעשתה שמות בביצוע המקורי,
כבר הושמעה כל כך הרבה פעמים בכל פינה אפשרית, עד שאותו שיר
ישן התחיל להימאס עליי. בקצה רחבת השולחנות שמחוץ לבית הקפה
ישב גבר כבן 30, וצייר בשעמום על תמונתו של עוד אחד שקיבל את
15 דקות התהילה שלו שלא בצדק ובמסגרת התהליך זכה לשער וכתבה לא
מעניינת בעליל באיזה עיתון. אחת המלצריות זיהתה אותי וחייכה
לעברי.

צפצוף כפול של מכונית נשמע. הסטתי את מבטי וראיתי את קרן מחנה
ליד המדרכה, נוהגת במכונית גדולה שלא הסתדרה לי עם קרן העדינה.
היא יצאה מהמכונית והתקדמה לעברי, אוחזת חפץ קטן ועטוף בידה.
"היי, מה המצב? הנה, יום הולדת שמח", אמרה והגישה לי את המתנה.
"באמת שזה לא משהו רציני", חייכה. התחבקנו ונישקתי אותה על
הלחי, ואז התקרבנו ושפתינו נצמדו למשך מספר שניות. העולם
הסתחרר. "אתה רוצה לבוא אליי?" שאלה בעיניים מקוות, אבל נימת
קולה לא הסגירה לא תקווה ולא שמחה, כנראה סיגלה לעצמה שליטה
עצמית גבוהה כדי לא להתאכזב במצבים שכאלה. הפעם לא ספרתי עד 4
בראש, לא היה לי קול, כמעט שלא יכולתי להגות את המילה 'כן'.
היא הבינה ונכנסנו לאוטו.

אנחנו לא גרים באותה עיר ולכן הדרך לא הייתה קצרה. כמעט כל
הדרך לא דיברנו, רק חיוך ומבט ממזרי פעם בכמה דקות. הגענו אליה
הביתה והחתול שלה ברך אותנו לשלום ביללה קצרה. היא הניחה את
המפתחות ליד הדלת ועברנו לחדר שלה. התחלנו לדבר כאילו אנחנו
בצבא, בטבעיות, בכיף, רק עם מתח מיני מורגש באוויר. מה? היא
וחבר שלה נפרדו? רבו? החליטו לקחת הפסקה? היא יכלה להגיד לי
משהו בנושא אבל היא בחרה שלא, כנראה.

לא בגדתי באף חברה שלי, בחיים לא הייתי בוגד ולא אבגוד. אם
הייתי מגלה, אפילו עכשיו, אחרי שזה נגמר, שחברה שלי לשעבר בגדה
בי, הייתי נפגע עמוקות וזה היה מערער לי זמנית את הביטחון
העצמי. אני גם נגד בגידות שכשאני זה שהבוגדת נמצאת איתו,
מהסיבות שלי - העיקרון שאני לא רוצה להיות הגורם לפרידה בין
אוהבים, או במקרה שלא נודע לנבגד - לא הייתי רוצה להיות הסוד
האפל. אני לא מעוניין להיות שותף לדבר כזה. ועקרון נוסף -
האפשרות שיפוצץ אותי במכות אחרי זה.

הבנתי, מאידך גיסא, שזהו מקרה יוצא דופן. לא משנה לי אם הם לא
נפרדו - אני לא אפסיק עכשיו באמצע. היא משהו מיוחד, אולי אחרי
אותו ערב לא אתקרב אליה כל כך לעולם, על כן היא שווה את זה
שאמעד. ואכן, אחרי כמה זמן ירדה החולצה שלה, ואז שלי,
והתנשקנו, ונישקתי לה את הצוואר וזה נמשך, רומנטי וחושני -
הפעם הראשונה שלי. נרדמנו כשראשה שעון על חזי וידה מתוחה לרוחב
גופי. באותו רגע לא היה מאושר ממני בעולם כולו.

צלצול הפלאפון שלי העיר אותי. אמא. איפה אני. ברגע שהיא שמעה
שאני אצל קרן, אמרה לי "אל תוסיף מילה, תיהנו" וניתקה. קרן לא
קמה מהצלצול ואני חזרתי לישון. כעבור שעה קמנו שנינו, והיא
נישקה אותי על השפתיים. התחלנו לדבר שוב, רק שהיא לא כיסתה את
עצמה בצורה מעצבנת כמו בסרטים אחרי שהם שוכבים. היא דיברה איתי
כשגופה היפה חשוף, נהנית לראות איך פעם בכמה שניות אני שובר את
קשר העין בינינו, מבטי נודד לעבר צווארה ושדיה, ואז חוזר אל
עיניה הגדולות.

צלצול פלאפון נוסף, הפעם שלה. מי אם לא החבר שלה, שסגר שבת.
היא שמה אצבע על שפתותיה, בקו אחד עם אפה. מה שהפתיע אותי הוא
שחוץ מהסימון של השקט, היא התנהגה בטבעיות, לא התרחקה ממני ולא
נשמע כל שינוי בקולה. היא נשכבה על המיטה ודיברה עם החבר שלה
תוך כדי סלסול שיער החזה שלי באצבעה באיטיות. במשך כל השיחה לא
קראה לו בכינוי חיבה, לא ציינה עד כמה היא מתגעגעת אליו או
אוהבת אותו. אחרי השיחה, אני לא שאלתי והיא לא סיפרה. כאילו
היא לא התרחשה כלל. בראשי - מערבולת. בראשה?

היא אמרה שהיא כבר חוזרת, לבשה בגדי בית ויצאה מהחדר. הסתכלתי
סביבי, מנסה לזכור כמה שיותר פרטים מהחדר של קרן, נהנה
מהמוזיקה הרגועה שהיא שמה ברקע כשהגענו. כעבור כמה דקות שבה
כשבכל יד צלחת ועליה סנדוויץ'. "ארוחת ערב", הכריזה בקול רם,
ושנינו צחקנו. התחלתי לספר לה בדיחות, והיא לי. הלחיים של
שנינו כבר כאבו מרוב צחוק. הרגשתי כאילו קיבלתי פרס - קרן בתור
חברה לתקופת זמן שלא ידעתי מתי תסתיים.

ניסיתי ליהנות מכל שנייה, כאילו עוד רגע חבר שלה יבוא מהחור
שבו תקעו אותו לסופשבוע, יתלוש אותה ממני ויגרום לי לחשוב
שעדיף היה לי להתעסק עם חברה של מישהו אחר. היא לא הראתה כל
סימן שמחשבות פסימיות שכאלה עוברות לה בראש. התמונה שלהם עמדה
על מדף מרחק שני מטרים מאיתנו, אך לזמן מה, היא הייתה רק שלי.
דיברנו עוד, שכבנו שוב, ונרדמנו.

למחרת, קמתי בשבע בבוקר. הסתכלתי לשמאלי והיא לא הייתה שם, אבל
ריח הבושם שלה נשאר תלוי באוויר. על השידה ליד המיטה השאירה לי
פתק - 'היה כיף' אמיתי וממצה וציור של שפתיים. הנעליים שלה לא
היו שם, גם הפלאפון דפק נפקדות. לא ידעתי אם יש פה רמז או לא,
אבל החלטתי לעזוב. התלבשתי ויצאתי. בחוץ לא היה איש. אורה של
השמש עוד היה חלש ורוח קרירה וקלה של סתיו ליטפה אותי. חייכתי.
אני אוהב את הרוח הזאת. וחוץ מזה חשבתי על יום לפני כן. שיר
שאני אוהב התנגן לי בראש למרות שלא שמעתי אותו מזמן. ככה,
מאליו. שיר שמדבר על רגשות ודברים אמיתיים. חשבתי עד כמה מתאים
השיר הזה למצב שבו הייתי באותו רגע. הקטע שבו כלי ההקשה נשמעים
כמו שקשוק חלוש של גלגלי רכבת עוברת הגיע, ואז הזמרת שרה את
השורה שאני כל כך אוהב -
"Some things don't go as you want them to... Good things
they don't always come to you"                              
                                         
עד כמה נכונה לגבי אותה שורה באותו בוקר סתווי.

ביום ראשון קרן התנהגה כאילו לא קרה כלום. היא לא הייתה נחמדה
אליי במיוחד, אבל גם לא התנהגה מוזר ובריחוק. כאילו זה לא קרה.
מבטה היה כשם שהיה שבוע לפני כן. אני גם לא הזכרתי את יום שישי
כי חשבתי שהיא בעצם יזמה, והיא התפוסה מבינינו, ולכן ההמשך
צריך להיות תלוי בה. מה גם שלא ידעתי מה היה מצבם הנוכחי של
הזוג.

לא הזכרנו את אותו יום מאז, ועברו כבר כמה חודשים, אני לא יודע
אם היא סיפרה לו. אני לא יודע איך הוא קיבל את זה אם היא סיפרה
לו. אולי הם רבו ואחרי כמה זמן השלימו, אולי הוא סלח לה מיד
והזהיר שלא יקרה שוב. אני רק יודע שהם עדיין ביחד.

Post orgasmic chill הוא דיסק גדול של Skunk Anansie ובו מופיע
השיר Good things don't always come to you

מאי 2005.