פברואר 2004

החיים האלו שלי, בנויים מרגעים קצרים של אושר.

פעם ראיתי איזה סרט על זוג אמריקאי בגיל העמידה. הייתה ביניהם
איזו מריבה עצבנית במיוחד, עם צעקות וקללות ועם כל מה שכוללות
מריבות קיטשיות בסרטים הוליוודיים. לפתע האשה השתתקה. חפנה את
פניה בשתי ידיה הרועדות והשבריריות ובקול שבור ביקשה מבעלה
להיזכר ברגעים המאושרים שהיו להם במשך העשרים וכמה שנים יחד,
אבל מי סופר...

הגבר התקרב אליה לאט, הסיר את ידיה מעל פניה. הביט הכי עמוק
שיכל בתוך עיניה הכבויות והפטיר - "מה זה אושר בכלל"...

החיים האלו שלי, עשויים מרגעים מאושרים שאליהם אני מסיחה את
דעתי. לוחשת לעצמי באוזן שזהו רגע מיוחד ושאני מאושרת כעת.
בדיוק עכשיו. לעולם לא נותנת לרגע לחמוק ממני. מיד שולחת את כל
הריחות, התחושות והצבעים למאגר הבלתי נגמר שנקרא הזיכרון.

בחיים האלה שלי אני ציידת רגעים. כמו אותו האיש שמתהלך ביערות
ומחפש אחר פרפר נדיר לכלוא ברשתו. כך גם אני - תרה אחר אותו
הרגע המופלא והצבעוני ובין רגע, בתנועה מהירה - כולאת אותו בין
סורגי זכרוני. משם הרגע לא יברח לעולם.

ומדי פעם לפעם, אני חוזרת לנבכי הזיכרון, מפשפשת בו כמדפדפת
בספר כרונולוגי ומסודר להפליא. מתבוננת בכל הפרפרים המטאפוריים
שכלאתי במוחי.

הזיכרונות הטריים במיוחד מציפים אותי היום, כמו קרשים בים רדוף
רוחות וסערות כשבוקר בהיר מגיע.

סוכת מציל ביום מופלא שעל גבול הקיץ והחורף. שתי זוגות רגליים
מציצות מבעדה... מה שעשינו שם אני ואתה...
התגרות קטנה במקום עבודתי, ריקוד מאושר וצמוד במיוחד בדיסקוטק,
מבט עמוק, החלקת ידך לאורך גופי. משפט חוזר ונשנה שמזכיר לי
שאתה כאן, אוהב אותי. איך צמוד אנחנו ישנים - נרדמת איתך.
אחד בתוך השנייה אנחנו נמסים. דמעות של אושר מציפות את גרוני.
אנחנו בשדה תעופה דוחפים עגלה עמוסה. במוזיאון. בקור. במיטה.
באוטו. מלון עם סדינים לבנים. מצחוק על הרצפה מתגלגלים. שיחה
מלב אל לב. זו מזה משתאים.
אני מספרת לך הכל ורק אז.
נרדמת.

איך רגע לפני השינה אני נזכרת בסרט האמריקאי ובא לי ללחוש לאיש
עם העיניים הכבויות שלא יודע מהו אושר מבעד למסך -
לספר לו שהחיים שלי האלה, בנויים מרגעים קצרים של אושר שאליהם
אני מסיחה את דעתי.
ושגם הוא יכול.