יום אחד אתם קמים בבוקר ומשהו חסר. נעלם. פרח מחייכם כלא היה.
יום אחד אתם מתעוררים מתנומת צהריים קצרה על ספה בסלון ומנסים
להבין היכן אתם נמצאים.
יום אחד השמיים פוערים את פיהם ובולעים את עולמכם.

ערב אחד אתם מכינים ארוחת ערב במטבח, מוציאים ביצה אחת יותר
מדי וצלחת אחת מיותרת וכוס נוספת ויתומה - ומבינים שלא עוד.

יום אחד אתה מתעורר ומשהו חסר.

ואני תוהה איך אדם יכול לגרום לאהוביו להישאר עם חלל שכזה ועם
סימן השאלה הכי גדול שנברא. סימן שאלה בגודלו של העולם. סימן
שאלה שלעולם לא תבוא אחריו נקודה או סימן קריאה - שיפתור את
התעלומה.

וככה, אתם צריכים להעביר את ימיכם, במחשבה על האדם הזה שהיה כל
כך קרוב אליכם, שהיה עולם ומלואו, שהיה חלק פיזי מכם. חושבים
מה עשיתם רע. איפה יכולתם לשנות לתמוך ולהקשיב, וממאנים
להאמין שזה מה שעשית לעצמך, שזה מה שעשית להם. מתקשים לקבל על
עצמם את החותם השחור.

ההכחשה היא כנראה חומת המגן החזקה ביותר שיכולתם לבנות לעצמכם
בעצב הנורא הזה. "יש כאן טעות..." "זה לא הילד שלנו", "הוא אהב
את החיים".

כנראה שאהבת יותר את המוות. גם לי קשה להאמין ולהבין איך
כיוונת קנה כה ארוך ומאיים לראשך. בוודאי חשבת על הכל. תסריט
חייך הקצרים מדי חלפו במוחך אחוז הטירוף. פרצופים, מקומות שבהם
היית, משפחתך. סרט אימה שריצד לך בראש. דמויות מתרוצצות,
צעקות. מתווכח עם עצמך. ללחוץ או לא. ומה עם שיר הקטנה? ואמא
ואבא? והטיול הבא??? ופתאום שקט. כל המכאובים הנפשיים שקברת
בתוכך נעלמו. שנות השתיקה נסתיימו באנחת רווחה. כל מה שחסר לך.
כל מה שלא היה. כל מה שהפריע ולחץ לך בפנים פרח לו יחד עם אותה
ירייה. כל החלומות והתקוות והייאוש. הכל הפך לסלט מעוך אחד
גדול.

הייתי רוצה להיות בתוך ראשך בשנייה הגורלית הזו. להגיד לך "רגע
- שנייה אחת", לנסות לשכנע. אולי פסיכולוג? אני בטוחה שזו
הרגשתם של כל הסובבים אותך!
ואני מתקשרת. רק לפני שבועיים ראיתיך. ישבנו ואכלנו ורקדנו
"בומבה" בטיילת של ת"א. ואתה נסעת להופעה של שלמה ארצי ואני
המשכתי במסלול חיי. אתה לא עונה. ושולחת אימייל ואין תגובה...