איך זה ככה-
מהוסס,
חלק,
נעים,
רגוע,
נוח,
מפחיד,
מפחיד להרוס את הרגע,
מפחיד לזוז ולהפסיק להרגיש את זה.
אז לא מדברים.
רק נושמים בקצב קבוע
כדי לא להפריע,
מכוונים שעון לעוד חצי שעה.
נישן קצת ואז ניפרד,
כל אחד למיטה שלו.
הכי רוצה להישאר ערה,
להרגיש את זה עוד כמה שניות.
לפחד להפסיד.
בסוף נרדמת.
מתעוררת,
והכל באותו מקום,
לא נע מאותה נקודה.
אומרת לעצמי
שזה דווקא נחמד להרגיש ככה.
להרגיש בכלל.
לחשוב מה להגיד
ולדעת בלב שלא אגיד דבר.
חיבוק אחרון,
חזק,
נפרדים.
הלב צועק
"יש לך פרפרים בבטן"
הראש אומר
"זה בטח סתם".