מעניין מה הייתם חושבים עלינו באותו רגע אם רק יכולתם לראות.
שלושה תמהונים מחפשים בתוך השיחים, בפח הזבל ומתחת לקוצים את
הבאנג שהשאר מחביאים תמיד כי הם עמלו מספיק בהכנתו, ואיכשהו
הוא תמיד מצליח להעלם.
בסוף, בקרחת יער, זרוק מתחת לעשבים יבשים, מצאנו את החפץ היקר
- ובתוכו עוד היו קצת מים.
תארו לעצמכם לאיזה מצב הגענו, כשבמדינה הזאת אפשר להשיג גראס
במרחק שיחת טלפון אחת ושתי דקות הליכה, אבל מים הם מצרך
נדיר... כן, אמנם היו בפנים מים, אבל מים חומים ומצחינים מאלה
לא ראיתי מעולם... הם עברו אולי מאה שימושים, אם לא יותר,
ואנחנו התעצלנו, כמו כל אלה שקדמו לנו, ללכת ולמצוא איזה צינור
דולף. החבאנו את הבנג בפח, בזהירות שהמים החומים לא ישפכו,
והתחלנו להכין את הגראס.

בינתיים נזכרתי בבית הספר היסודי בחיפה. היו לוקחים אותנו
לטכנודע פעמיים בשנה, ובכיתה ג' הראו לנו איך מטהרים מים דרך
פילטר פחם. נתנו לנו להריח את המים שעמדו לטהר,  וכשאני חושבת
על זה, היה להם בדיוק את אותו הריח וגם את אותו הצבע... לרגע
הייתי משוכנעת שהמדריכה שם בטכנודע הייתה מעשנת מאותו באנג עם
אותם המים המון פעמים, למען המדע כמובן. זה בטח היה גם נורא לא
בריא.

דיזי התייאש אחרי שתי דקות, באמצע ההכנות. הוא אמר שאין לו
יותר כוח. אז אני המשכתי. ואז אמרתי, טוב, נראה לי שזהו, והוא
הסתכל ואמר "מה פתאום זהו! את בדיוק כמו אלה! היא תמיד אומרת
שזהו ואני בודק וזה בכלל לא זהו!"
צחקנו על זה שהוא בודק. בינתיים שהוא הטיל על עצמו את המשך
ההכנות, אני ואלה התפוצצנו מצחוק כשתיארנו לעצמנו מה היה קורה
אם היו מבחני בגרות בהכנת גראס. דיזי כמובן היה הבוחן: "על כל
גבעול מורידים 10 נקודות, ועל כל זרע 5". דיזי אמר שהיינו
נכשלות על בטוח, ואני אמרתי שלא, כי אם היו נותנים ציונים
היינו מתאמצות יותר. עכשיו סתם לא הייתה לנו סבלנות.

הגראס היה מוכן. אני הייתי ראשונה. הצחנה הנוראה של המים
החומים והמבחילים כמעט גרמה לי לסרב, אבל מרגישים אותה רק לפני
שמעשנים. התחלתי לעשן. וכמעט נחנקתי, ונשרפתי, והשתנקתי -
ודיזי לא הבין מה קורה לי - כי אף פעם לא נחנקתי ככה.
אחר כך היה תורה של אלה. היא התחילה, וגם היא נחנקה והתלוננה
שזה שורף בגרון, יותר מבדרך כלל, כמובן. ואז הגיע תור דיזי.
אני ואלה עמדנו ליד המעקה והשגחנו שאף אחד לא יבוא,  ודיזי
התיישב על הספסל, שנראה לי מהצד כמו ספסל עינויים - מישהו
מתיישב עליו, יונק מבקבוק מסריח, ועושה פרצופים של סבל וגועל -
כאלה כמו שדיזי עשה עכשיו -

חזרנו לשבת במקום אחר.
זה היה כמעט מבחיל כמו הפעם שהשתמשנו בוודקה במקום במים.
ואני לא הייתי מחליפה את החוויות האלה בעבור כל דבר שבעולם.
אני אתגעגע אליכם.

מוקדש לכולם שהתבגרו איתי ושאני רואה פחות ופחות... ואפילו
לאלה שעד היום אני יודעת רק את הכינוי שלהם ולא את שמם האמיתי.