..."ספר לי מעט על חייך" אני מבקש.
"אין שום דבר לספר. יש לי דרך, ואני עושה את כל מה שאני יכול
ללכת בה בכבוד"
"ומה היא הדרך שלך?"
"זו דרכו של מי שמחפש אהבה"
הוא עוצר לרגע משחק בבקבוק שכבר כמעט התרוקן.
"האהבה היא דרך מסובכת" הוא מסכם.
"כי בדרך זו, או שהדברים לוקחים אותנו לשמיים, או שהם סוחבים
אותנו לגהינום"
אני אומר בלי לדעת אם הוא מתכוון אלי.
הוא אינו אומר דבר, הוא עדיין עמוק בתוך ים השתיקה, אך היין
שחרר שוב את חרצובות לשוני, ויש בי צורך לשוב ולדבר.
"כן, כך אני חושב. עדיין איני בטוח בכך, ולכן רציתי להביא אותך
לפה" הוא אמר.
"זה מבחן?" שאלתי.
"לא זו התמסרות, כדי שהיא תעזור לי לקבל את ההחלטה הטובה
ביותר"
"מה היא ההחלטה הטובה ביותר" חשבתי לתומי. מקווה שהוא יעלה על
מחשבותיי שלי. אך מילותיו איחרו לבוא.
"אני חושב שמן הרצוי נפנה אל חדרינו" החלפתי את נושא השיחה.
"אינך מעוניין להישאר? אתה מעוניין שאביא עוד יין?"
"לא" השבתי.
"בסדר" ענה "בוא נפנה אל חדרינו. הוא התרומם, הושיט את ידיו,
הרים אותי, ושנינו התחברנו לנשיקה מדהימה.
אתם מכירים את אותם רגעים שבהם אתם פשוט רוצים להקפיא את הזמן,
ולהישאר באותו רגע לנצח? לאחר שנים של ציפיה הגיע אותו רגע.
פנינו לעבר הבית בו התארחנו, עלינו במעלה המדרגות, נשכבנו על
המיטות, איזה אבסורד, רק לפני שעות ספורות חיפשנו בית מארח עם
חדר ובו מיטות נפרדות ועכשיו אנו מצמידים אותן.
נשכבנו על המיטה שכעת הייתה זוגית.
אני על הגב, הוא מעלי, רוכן לאוזני ואומר.
"חיכיתי לך, לרגע הזה הרבה זמן"
ואני? רק מחייך.
הלהט, והתשוקה שלטו בחדר. התמסרתי לו כמו שלא התמסרתי לאחרים.
זה היה הלילה שלי, שלו, שלנו, היינו כאחד באותו רגע.
התחברנו לנשיקה ארוכה ולוהטת. מלאת תשוקה ורצון.
מהר מאוד חולצתי החדשה נעלמה ממני, כך גם חולצתו... לאחר מכן,
עדיין מתנשקים את אחת הנשיקות האוהבות שלנו, התכסינו בשמכיה,
והלילה המשיך עד אובדן חושים.


למחרת אני מתעורר, לבד, תיארתי לעצמי שהוא ודאי למטה.
התלבשתי במהירות וירדתי אל הסלון.
"היכן הוא?" שאלתי את המארחים.
"איננו יודעים" השיבו כאחד "הוא קם השכם בבוקר, ואמר שזהו הדבר
הנכון לעשות, בשבילך, בשבילו"
באותו רגע הרגשתי את אותו המחנק בגרון, אותו המחק המוכר. דמעות
הציפו את עיניי.
"אך הוא השאיר לך את זה" אמרה, והושיטה לי מעטפה, מבושמת בבשמו
המוכר.
"תודה" אמרתי.
עליתי במעלה המדרכות, לא מעז לפתוח את המעטפה. ארזתי את דברי
בתיק הצד הירוק שלי.
וירדתי שוב.
"תודה על הכל" אמרתי "באמת תודה".
"אין על מה" ענו "העיקר שזה עשה לשניכם טוב, אתה בטוח שאינך
מעוניין להישאר? אנחנו תמיד מוכנים לעזור"
"לא, תודה לכם, עשיתם מעל ומעבר... להתראות"


יצאתי לכיוון פאריס, באמת אל הלא נודע... מהסס, לפתוח את
המכתב... לא לפתוח.
מנסה לאזור אומץ, אך כל פעם שידי קרבה אל המעטפה.. רעד עובר
בגופי, כאילו מסביר את הצפוי לבוא.
הגעתי לעיירה הבאה, ציפיתי שאראה אותו שם, שניפגש ונמשיך
יחדיו.
אך הוא כבר המשיך בדרכו, ואני הייתי חייב מנוחה, ארוחת בוקר
טובה.
בדרך כלשהיא הוא ידע שאבוא אחריו, ושילם על ארוחה בשבילי.
נזכרתי ביום האתמול בו ישבנו במסעדה ואכלנו, נזכרתי בחיוכו
התמים.
החלטתי לפתוח את המכתב!
"על החיים ועל המוות" לחשתי לעצמי.

"ג'ונתן יקירי.

אתה בודאי תוהה מדוע נעלמתי כך.
אך איני רוצה שתחשוב שזה בגללך, בגללנו, ממש לא, הרי חיכיתי
לזה כל השנה הזאת.
העזיבה הזאת הינה יותר קשה לי מאשר לך.
כי כל רצוני הוא אושרך, אך אשת הגורל מונעת ממני להישאר
בחיקך.
אינני חושב כי הינך בנוי למסע שכזה.
לך יש בית, חיים, איני יכול לצפות ממך להתנתק מהם.
אך כרגע אני משער שיצאת לדרכך אחרי.

ג'וני שלי. אנא ממך, חזור לביתך.
לא אוכל להמשיך לחיות ולו אפילו יום אחד אם אדע שוויתרת על כל
אלו שנשארו מאחור כדי להגיע אלי.
ג'וני שלי, חזור אליהם, השאר אותי בעבר.
אל תשקע בזכרונות, "זכרונות הם לזקנים" אל תשכח את המשפט. חייה
את חייך.

אבל אל תשכח דבר אחד יקירי.
אני אוהב אותך ג'וני שלי.
ושתדע, שכל רצוני הוא לבוא, לחזור...
אליך!

קראתי את המכתב. שוב... ושוב... לא מבין, מדוע? מה קרה לפתע?
אבל דעתי הייתה נחושה.
אלך אחריו, סיימתי את ארוחתי, הודתי למלצר, ויצאתי לדרכי.


הלילה הגיע, אני לבדי, בשום מקום, החלטתי להקים מחנה, כישוריי
מועטים, אך אני אשרוד.

לפתע חשתי צורך ל...         "פיטר יקירי..."


"פיטר יקירי

אם אתה קורא את מכתבי, סימן שמשהו עצר בעדי מללכת בעקבותיך.
אני לא אסבן אותך בשטויות וקישקושים.
אך אני חושב שהבחירה הייתה צריכה להיות שלי, אני הייתי צריך
להחליט היכן ליבי, ולאיפה אני הולך.
אם הגעתי עד הלום זהו סימן לא כך?
הרי לימדת אותי ללכת בדרך האהבה.
אך מה קורה אם האהבה הולכת ממך? על זה כנראה לא תוכל לענות
לי.

פיטר אהוב שלי...
אוהב אותך לנצח... כנראה נלקחתי בעודי חולם על דמותך, שנמצאת
איתי.
אנא ממך אהובי...
המשך בחייך, למרות הקושי... אך אל נא תחזור על אותה טעות
בשנית.
אל תברח מאהבה, מהדרך שלך.
ורק שתדע אהוב נצחי שלי...
שאני, כל כך, אבל כל כך רציתי להגיע...

להגיע... אליך.

אוהב אותך לנצח.
ג'ונתן."