כשהיינו ילדים! ידענו את האושר.
כשהיינו ילדים! דרשנו את  היושר.
כשבגרנו, ואך מעט ונפקחו עינינו
אמן!!! לא אמרנו לכל דרשינו.
אך את הורינו כיבדנו בכל נימי נפשנו.

נער היה, ממשפחה מכובדת, מותיקי
הישוב, אביו היה בהגנה, איש רב מעשים, אשר
את משפחתו פרנס בכבוד רב, בזכות עבודתו,
ואמו אשר בבית ישבה לאחר שזנחה קריירה
של דוגמנות, השכילה לטפל בילדיה בכבוד והדר.

תבשליה ומעשי המאפה שלה היו לשם דבר.
והנער בשלו, משחק במשחקיו. עד שהגיע
לבית הספר, ושם התוודע לאמת לאמיתה
לא הכל ורוד. יש גם שחור ולבן, בבית הספר
יש גם ילדים אשר בשר בשבילם זה רק מותרות.

שלא לדבר על חתיכת חמאה, שזה הס מלהזכיר,
פן תכאב הבטן, מעצם התאווה למאכל זה.
עברו ימים עד שהכיר חבר, אמא היום יש לי
חבר חדש, יוסי, ואיפה הוא גר? שאלה האם
בחדווה, במעברה ענה לה.

והאם באחת עצמה עיניה העבירה יד על מצחה,
כאילו היא הולכת לאבד את הכרתה, הן אלה
לא אנשים אלה פראי אדם, והילד בשלו, הוא
כבר החליט החלטה!!! יוסי הוא החבר הכי
טוב שלו ויהי מה.

וכך עברו להם הימים, הם היו משחקים ביחד
וכשיוסי היה רעב היה רץ הילד לביתו, אמא,
אני מת מרעב תעשי לי שלושה כריכים,
והיא הייתה עושה לו ובזוית העין,
בקריצה שרק אמא יכולה, זה גם ליוסי?    
     
שאלה בתמימות מעושה, והילד אשר
לא חונך לשקר ענה בחיוב.
והאם אומרת גש תן גם ליוסי ואגב
יש לי פה תלושים מיותרים למזון,
אולי גם אותם תביא לאותה משפחה.


ומאז ועד היום כלום לא השתנה.