פעמים רבות, בערב, נוהגת אני לצאת לטייל על שפת הים.
אתם יודעים, נחמד ללכת יחפים, לדרוך על החול הרטוב, לשמוע את
השירה הסוערת ולפעמים נרגעת קצת של הגלים. והגלים, משתנה צבעם
מדי פעם, בדיוק כמו אדם שמשנה את מצב רוחו במשך היום. פעם הם
שחורים-כחולים שכאלו ואז הירח מסובב את פניו ומסתכל עליהן שם,
מלמעלה, והן כמתמלאות כולן באושר שהוא, הירח, מלך הלילה, מבחין
בהן והנה לפתע משנות את צבען ולמתבונן נראה שהנן שמות איפור
זוהר, ירקרק קצת. בנוסף לכך נהנית אני למלא את חלל הריאות עם
האוויר הבריא, ריח של צמחי הים.
וככה מתהלכת אני על שפת הים וכאשר רואה כי איש איננו בסביבה,
מבט עיניי מורד למטה ורואה אני שתי זוגות של כפות רגליים. ולא,
איני מתפלאת מזה, כי הרי אני יודעת שהזוג הראשון הוא שלי כמובן
והשני של אלוהים שמלווה אותי לאורך המסלול של החיים. שמחה אני
שלא לבד אני, אבל שאלה אחת תמיד היתה כבויה בלבי. ברגעים כאלו
תמיד רואה אני את הזוג השני של כפות הרגליים ואילו ברגעים קשים
של חולשה ומצוקה איני רואה אותו אלא רק את הירח משקיף את
ההדפסים של רגליי על החול. אוויר נשפתי לריאותיי, ריח של צמחי
הים מעורבב עם אומץ ושאלתי אותו, אלוהים. אלוהים, וכי למה
ברגעים פחות נעימים כשרע לי אינך לידי? וענה לי בקולו הנעים
כשירה צלולה של ציפור הבוקר, שכאשר רואה אני רק את השתקפות
רגליי אינה שלי היא אלא של אלוהים שאותי בידיו עמו נושא.