בבחינת הבגרות בהיסטוריה הייתה שאלה קשה - תאר והצג שלושה
שלבים בהקמת מדינת ישראל.
מכיוון שבשבוע האחרון לא בדיוק למדתי אלא הייתי במסיבות כל
הלילה, ישבת מול הדף הריק ולא ידעתי מה לענות. איך קמה המדינה?
מה, חבורה של אנשים באו לכאן ותקעו דגל באדמה? קיבלנו אותה
במתנה לרגל יום ההולדת? פיית השיניים נתנה לנו אותה?
לא ידעתי מה לענות, אז כתבתי כל מיני זיבולים על מלחמת העצמאות
ותוכנית ההפרדה של האו"ם ואת שאר הגורמים שכחתי, אבל השאלה
עדין נותרה בראשי גם כשנגמרה הבחינה.
לאחר הבחינה נסענו כל המשפחה לאכול ארוחת צהרים אצל סבא שגר
בקיבוץ אחווה. כשהייתי קטן סבא תמיד לקח אותי לטייל בקיבוץ
והוא היה מראה לי את הרפת ואת הלול, ותמיד היו לו סיפורים על
התקופה שבוא הוא היה נער וסיפורים על קום המדינה. היום הוא כבר
לא לוקח אותי לטייל בקיבוץ כי הרפת נסגרה והלול הפך למפעל
לקרטונים וחוץ מזה כל הסיפורים שלו הפכו להתלוננויות על כך
שהמדינה שכחה אותו ואין לו כסף לכלום, וכבר נמאס לי לשמוע על
זה. אבל חשבתי שאם יש מישהו שיכול לענות על השאלות בהיסטוריה
זה סבא.
כשנתנתי לסבא את טופס הבחינה הוא הסתכל על הדף ובלי הרבה מחשבה
יתרה הוא אמר - "הקיבוצים!"
"מה קיבוצים סבא?" הוא הסתכל אליי ואמר בביטחון "הקיבוצים הם
אילו שהקימו את המדינה. הם היו החלוצים של הארץ, הם הקימו את
הישובים הראשונים עוד לפני קום המדינה והם אילו שבנו את
יסודותיה של מדינת ישראל" ואז הוא הסביר לי על סבא שלו שהעפיל
לארץ והקים את קיבוץ אחווה. הוא סיפר לי על העבודה ועל המלריה
ועל החלוצים וברגע הזה הפסקתי להקשיב לו. רק מחשבה אחת עברה לי
בראש - איך ייתכן שהדבר הראשון שסבא אמר היה הקיבוצים ואנחנו
מעולם לא למדתנו עליהם בשיעורי היסטוריה?
באותו לילה החלטתי לא ללכת למסיבה מכיוון שרבתי עם ידידי על
כסף ועל מי ישלם את הדלק, אז החלטתי ללכת להירגע בגן הציבורי.
בדרך לגן הציבורי עברתי ליד הקיוסק וקניתי קולה. הייתה רוח
נעימה באותו ערב שעזרה לי להירגע ולא לחשוב על הכסף. ישבתי על
ספסל בגן הציבורי ושתיתי את הקולה. מולי ישב אדם עם עיתון והוא
נראה די ממורמר. כשסיימתי את הקולה וקמתי ללכת שמעתי אותו
ממלמל "שפעם זה לא היה קורה ". בגלל זה בדרך הביתה תהיתי מה
באמת היה פעם?
למחרת הלכתי למורה שלי ושאלתי אותה עם הייתי אמור לכתוב על
החלוצים ואנשי העלייה השנייה. "אני מאוד מקווה שאת זה לא
כתבת", מיד אמרתי לא. "אז מה כן כתבת?" היא שאלה. אמרתי לה שזה
לא משנה, ושפשוט תשכח מזה.
אחר הצהריים אורי הזמין אותי לבוא ולשחק איתו כדורגל במגרש.
אני אמנם לא כל כך טוב בכדורגל אבל אורי הזמין אז באתי.
כשהגעתי אורי אמר לי לחכות  ושעוד מעט יצרפו אותי לאחת
הקבוצות. ישבתי שם איזה שעה ואף אחד לא התייחס אלי אז פשט קמתי
צעקתי לאורי ביי, והלכתי. כשאורי שמע את הביי הוא רץ אחרי ושאל
אותי למה אני הולך. התעצבנתי וצעקתי עליו שאני הולך כי לא
משתפים אותי במשחק ונמאס לי מזה. מה בגלל שאני לא כל כך טוב
בכדורגל חושבים שאני לא שווה, ולא משתפים אותי במשחק ? איפה
החברות? איפה השיוויון? איפה השיתוף?  
אורי הסתכל אלי במבט תמוה ואמר שהם שפוט שכחו.
"כן" אמרתי לו "כולנו שכחנו".