זה אמור להיות יום מלא רגעים בין אדם לאלוהים ובין אדם לעצמו.
אני אישית, מצטרף לרבבות ישראלים אחרים שלא מנצלים את ההזדמנות
הזו שבאה פעם בשנה כדי לחשוב על מה שעשינו ומה שנעשה. האמת היא
שאין לי שום בעיה עם לעמוד מול עצמי ולבחון את חטאי נגדי או
נגד אלוהים, רק שאני מתנגד לכל הרעיון של 'ועיניתם את
נפשותיכם'. אני מתנגד ליום אחד שבו מבקשים ממני סליחה במקרה
שפגעו בי. לי, כמו לכל אלו שמבקשים סליחה, יש מצפון, אז אני
תמיד מנסה לבקש סליחה ברגע שאני מבין שפגעתי במישהו. כמעט תמיד
בכל אופן. אז אני לא צם, אני אוכל ושותה ורואה ככלל לפחות
שלושה סרטים שלקחתי מבעוד מועד מספרית הוידאו בעיר.
גם השנה לקחתי שלושה סרטים, בישלתי אוכל ואכלתי אותו בתאווה
רבה. שני ההבדלים היחידים היו שהשנה הייתה לי חברה ושהשנה גרתי
איתה ולא עם ההורים. רק שהשנה שכבתי לי על הספה עם עיניים
עצומות ועם כאב ראש שמזכיר את תחילתה של מיגרנה. בחוץ השמש
התחילה לשקוע ודרך העיניים העצומות הרגשתי את השמיים מאדימים
ומקלים לי מעט על הכאב. בעודי מנמנם על הספה צצה לי המחשבה
שאולי כאב הראש הזה הוא בדיוק התוצאה של היותי כמו כל אותם
רבבות, על האוכל והשתייה, על שני הסרטים שראיתי ועל השלישי
שחיכה ועל כך שלא עשיתי חשבון נפש דווקא היום. על כך שלא שאלתי
את אלוהים מה עשיתי רע, שלא ידעתי ממנו או ששכחתי ממנו, ועל כך
שלא ניסיתי לתקן את העוול. התחלתי לקוות, תוך כדי כאב ראש
מתפתח, להתגלות אלוהית. מלאך שיופיע פתאום. התחלתי לדמיין
לעצמי את כל המפגש על רקע שמיים מאדימים מאחורי המרפסת.
פתאום יש אור חזק שגדל מנקודה קטנה, שמכאיב ומקל על כאב הראש
המתפתח ומתוכו מופיע מלאך. הייתי קצת מאוכזב מעצמי שדמיינתי
מלאך כמו בציורים, עם חלוק לבן, כנפיים והילה, אבל זה מה יש.
דמיינתי את עצמי קם בהפתעה לאט מהספה, מסונוור מהאור ומנסה
להסתכל דרכו.
"אני כאן כי אנחנו חושבים שיש לך תקווה", אומר המלאך.
אני נשאר ללא מילים.
"בסך הכל אתה בסדר", המלאך אומר בצורה שחשבתי שהיא טיפה פשוטה
מדי לישות אלוהית, אבל הערכתי את המחמאה בכל אופן. עדיין לא
ידעתי מה להגיד, בכל זאת 'תודה' לא נראתה לי התגובה הנכונה
באותו רגע.
"זה לא מטריד אותנו שאתה לא מנסה לדבר איתנו, באמת, אבל למה לא
עם עצמך?" זה כבר קומם אותי.
"כן אני כן!" זה ממש הרגיז אותי, לא שזה ממש נבון להתרגז על
מלאך. "בכל פעם שאני עושה שטות אני מתחרט על זה!" הרמתי את
הקול תוך ידיעה מוחלטת שהחברה שלי לא תשמע.
"אז מה, אז יש לך מצפון ואתה יודע כשאתה פוגע באחרים. אתה
אפילו פועל לרוב כדי לתקן עוולות נגדם. אבל מה עם עצמך?" הוא
שאל בשקט.
"אני יודע גם כשאני פוגע בעצמי", הנמכתי את הקול שלי בהיסוס.
"ומה אתה עושה עם הידיעה המוחלטת הזו?"
מה יכולתי לענות? ידעתי את התשובה. הוא נתן לי להתחבט עם עצמי
כמה שניות. כמה שניות שהרגישו כמו שעה. במבט אחורה, אני חושב
שהטון שלו היה טיפה מתנשא, עם טיפה של תחושת ניצחון ומלא צדקה.
אני לא יודע אם זה מציק לי או לא, רק כי אתה יודע הכל אתה לא
חייב להתמוגג בכל פעם שאתה מוכיח למישהו שאתה צודק.
"כלום, בדרך כלל", אמרתי כדי לשבור את השקט וכדי להוריד את
המשקולת הזו מהאבן. "אבל יש סיבה, אני לא סתם פוגע בעצמי".
"לא בטוח שהיא תמיד מוצדקת", הוא ענה לי.
"למה לא? אם אני אשים את עצמי תמיד בראש סדר העדיפיות אני אפגע
באחרים. לפעמים צריך לוותר ולעזור על חשבונך, לא? חשבתי שאתם
אלו שמטיפים ל'אהבת לרעך כמוך' ולשמירה על כבודם וטובתם של
אחרים". אני לא יודע למי התכוונתי כשאמרתי 'אתם'. נראה לי
שהתכוונתי למוסד הדתי. לא זה שעטוף בפוליטיקה, אלא זה שמונח על
דפי נייר בכתיבת סת"ם, עטוף בכריכה פשוטה.
"מה הקשר בין אהבת לרעך כמוך לבין שמירה על עצמך?" הוא שאל.
"מה זאת אומרת מה הקשר?" התחלתי להתעצבן שוב. הרגשתי שאני
מוביל את השיחה הדמיונית הזו למקום שאני לא אדע איך לצאת ממנו.
אז החלטתי לתת למלאך פשוט לתת לי את התשובה במקום להיכנס לדיון
דתי פילוסופי בלי מוצא.
"איך אתה יכול לדאוג לאחרים כפי שאתה דואג לעצמך, אם אתה לא
דואג לעצמך?" אכן הוא פשוט פרש את העיקרון של הדיון לפני.
הייתי די מרוצה מכך שיצאתי מהדיון הזה יפה. החלטתי להודות
להתגלות המדומיינת שלי על התשובה הפשוטה ופתחתי את העיניים.
בחוץ השמש כבר נעלמה, הרעש של הילדים על האופניים דעך מעט
והרוח מדלת המרפסת גלשה על העציצים ליד הכורסא. זזתי טיפה כדי
שהרוח תנוח גם עלי טיפה. הייתי פתאום מאוד רגוע, שמח מעט יותר
וכאב הראש נעלם כלא היה. קמתי והסתכלתי דרך המרפסת על תל אביב
המוארת ועל יותר ויותר מכוניות עולות על הכבישים. הסתכלתי על
השקט הקוסם של יום כיפור נעלם לו לשנה נוספת עם כל מנוע נוסף
שמניע ועם כל בית קפה שפותח דלתותיו להמון רעב לחברה. היה לי
חבל שלא יצאתי טיפה להתהלך בכבישים הריקים ביום כיפור, אבל כאב
הראש עבר.