המראה לא אוהבת אותי יותר, השנים גרמו לה לשנוא אותי.
כל השנים הללו, הסתכלתי עליה באהבה עצמית לדמות המשתקפת, התמרה
והיפה,
שהייתה מקור קנאתן של נשים רבות, ומקור הערצתם הבלתי מרוסנת של
גברים רבים.
הרבה דברים השתנו מאז.
הגוף המושך והחלק, החל להצטמק ולהתחלש. הכוח המלחמתי שאפיין
אותי, השאיפות הגבוהות להצליח, העקשנות... כל התכונות הללו,
שאפיינו אותי רוב זמן חיי, החלו להעלם לאט לאט, כאילו מעולם לא
היו קיימות. והפנים... הפנים השזופות, החלקות, המושכות הפכו
לגוש מקומט ומכוער. אפילו השפתיים... שחווה כל כך הרבה אהבה
וחיבה, שחווה את הנשיקה הראשונה... ואת הנשיקה האחרונה מההוא,
שהיה שלי... אותן השפתיים התיישנו ונהיו מקומטות ועלובות.
רק העיניים... אותן העיניים העמוקות נשארו אותו הדבר, כמו שהיו
אז.
העיניים שראו כל כך הרבה סבל, העיניים שדמעו במקרים כה רבים,
העיניים שעייפו מלהפקח כל בוקר...
אותן העיניים נשארו כמו שהיו תמיד.
רק כדי להזכיר לי מה הייתי פעם. מי הייתי פעם.
רק כדי שלא אשכח מי אני, לאחר שדמותי המוחצנת הפכה לדמות של
מישהו אחר.
מישהו זר.
העיניים הללו, ראו את המלחמה ההיא, את הרעב, את הכאב. הן ראו
בני אדם, יצורים אנושיים נשחטים למוות בזה אחר זה על ידי
יצורים שקראו לעצמם בני אנוש, או לחילופין, אלוהים. העיניים
שלא חדלו לדמוע לאחר הבשורה המרה, שנותרתי לבד בעולם. העיניים
שראו לראשונה את דוד, העיניים שראו את ההבעה המאושרת על פניו
כשהסכמתי להינשא לו, ואותן העיניים שצפו בו גוסס, נושם את
נשימתו האחרונה, ואז- עוזב.
העיניים הללו ראו יותר מדי.

כעת, הגוף הזה מוכן ללכת. לאחר שאיבדתי את העצמי החיצוני שלי,
כנראה שעכשיו זה הזמן להיפרד מהאני הפנימי שלי.
חייתי את חיי, ואני לא מתחרטת על אף שנייה מהם.
אני לא עצובה שאני הולכת למות. אני יודעת שאני אפגוש את דוד
בקרוב, וזה מה שמשמח אותי. כי שנים כה רבות חייתי לבדי, ללא
מגע של אהבה, ללא חיבוק או נשיקה, וכעת אפגש עם דוד שוב.. אבל
הפעם, זה יהיה לעולם. אינני יכולה לחכות עד שאראה את הבעת פניו
כשיראה אותי שוב. הוא בטח יחייך את החיוך הגדול שלו, ויגיד לי
במבטא שלו "ברברה! איך שהתגעגעתי אלייך! יפה שלי!". ואז... בטח
אקפוץ אל תוך זרועותיו, בדיוק כפי שזה היה שנים לפני כן,
כשהיינו צעירים להוטים ומאוהבים.

אמנון ורוזה, הילדים שלנו, כבר גדולים. נשואים, עם ילדים...
מבוססים. אני לא דואגת להם. אני יודעת שהם יסתדרו כשלא אהיה
כאן.
שני המכתבים כבר מוכנים על השידה, שמותיהם של שני ילדי האהובים
כתובים על שניהם, ובפנים בקשה, להיקבר לצידו של דוד עם השרשרת.
עם אותה השרשרת שהעניק לי בשנה ה20 לנישואינו.
בצעדים כבדים אני מתנדנדת לעבר המיטה הגדולה והקרה.
נשכבת עליה, ונוטלת את הבקבוק ביד.
כדור אחר כדור, כבר הפסקתי לספור כמה, ואני מתחילה להרגיש
מעולפת.
שלחתי יד לשידה ליד מיטתי והצמדתי את התמונה מהחתונה שלי ושל
דוד לליבי.
כך, כמה דקות לאחר מכן, נפחתי את נשימתי האחרונה,

בדרך, לפגישה עם דוד.