לפני כמה שבועות, ראיתי מדבקה לבנה וגדולה מודבקת על הקיר ובה
היה רשום- "אני בוחר לחיות".
אני זוכרת שהמדבקה הזו משכה את תשומת ליבי מאוד והעסיקה אותי,
כפי שאופייני לי. בהתעלם מהעובדה שנראה לי שזו מדבקה נגד
עישון, אני בחרתי לפרש אותה במשמעות שונה. בחירת המילים במדבקה
הזו נשמעה לי מאוד משונה, משום שאני מאוד מקפידה על בחירת
מילים והניסוחים-מה שאני אומרת זה מה שאני חושבת, ואני רוצה
לנסח ולהבין את מה שאני חושבת בקפידה רבה, שחס וחלילה לא אומר
משהו שלא אתכוון אליו או שיבלבל אותי ולא אבין מדוע אמרתי אותו
(אולי התת מודע מנסה לרמוז משהו..?) ולכן אני חושבת שאני לא
רוצה לומר דברים שאתחרט עליהם והשפה נועדה בשביל שאחרים ידעו
את מחשבותיידעותיי הגותי- לכשארצה בזאת, דבר שלא קורה לעיתים
כה רבות, רק שאני מחפשת דעות נוספות. מיהרתי להפנות גם את
תשומת ליבה של חברתי למדבקה, והוספתי- "תראי את זה, זה בכלל לא
נכון", חברתי שאלה אותי מדוע, כי הרי כל אלה שמסוגלים לראות את
המודעה הזו, הרי שמן הסתם הם חיים, אולם אני הסברתי את עצמי
ואמרתי- "אנחנו לא בוחרים לחיות, אלא אנחנו בוחרים לא למות".
יחי ההבדל הקטן.

לאחרונה, לאחר כמה אירועים שקרו עם חברותיי, החלטתי בעצם לחשוב
למה רוב האנשים בוחרים שלא למות.אבל כדי להבין את רוב האנשים,
אצטרך בראש ובראשונה להבין את עצמי, ולאחר שעות ואף ימים רבים
של מחשבה קדחנית מצאתי כמה סיבות למדוע כעת אני מעדיפה לא
למות, ובכך בעצם לחיות- החיים הם המציאות, אנחנו לא בוחרים
להיוולד, אולם אנחנו בוחרים שלא לוותר על המציאות הזאת לטובת
דבר אחר. אני מקווה שזה מובן שהסבר בסגנון של- כיף לי, הוא לא
מספק.
ובכן, יש לציין שבעבר אני כן בחרתי ב"למות", ואני חושבת שזה
נבע מחוסר רצון לחקור את הנושא לעומק ומייאוש ומתסכול מחוסר
הבנה וידיעה, העובדות לא השתנו אולם הפרספקטיבה השתנתה מהקצה
אל הקצה, ואני הבנתי שהסיבה העיקרית לכך שאני בעצם בחרתי לא
למות היא- סקרנות. כן כן, סקרנות. אני באמת סקרנית לדעת מה
יקרה, סתם בשביל לדעת, כי מאוד מעניין. קראתי לפני כמה זמן ספר
הגותי של ניצול שואה שהוא פרופסור לפסיכולוגיה, ואני זוכרת קטע
בספר בבירור רב, שבו הוא כתב שבאושוויץ, שם נכלא, המוות הפך
לחלק מהשגרה, אולם מנגד- רמת ההתאבדויות לא הייתה גבוהה ביחס
למוות שם. כלומר אנשים היו גוועים ברעב, נרצחים ומתים מכל
הזוועות הנוראיות הללו, אולם לחשוב על נגיעה בגדר החשמלית על
מנת למות לא הייתה בגדר אופציה אפילו, וזאת בגלל הסקרנות,
לראות מה יילד יום.זה נהפך למעין משחק- בכל מקרה מתים בסופו של
דבר, והסקרנות היא שמושכת אותנו לראות מה יקרה, בין אם במודע
ובין אם לאו. לראות איך דברים ישתלשלו כי הרי אין מה להפסיד,
ואפילו סבל וכאב ודיכאונות לא יכולים להניא אותנו מהמחשבה
שאולי זה יעבור, ואני חשובת שהתקווה שנוצרת אצל בני אדם ואולי
לפעמים אופוריה היא מעין תוצאה של אותה סקרנות שמנסה להניע
אותנו הלאה, בגלל אותו רצון של האדם לראות איך המשחק יסתיים.
עם זאת, זה נכון שיש את היוצאים מן הכלל שהסקרנות הזאת, שזו
המילה המתאימה ביותר שמצאתי, היא חסרת תכלית, מיותרת, אבסורדית
אפילו- שאנו מוכנים לעבור גיהינום וסבל בחיים וכל זה בלי שום
מטרה (לא לדתיים שבינינו, שיודעים לבטח את תכליתם), אלא פשוט
מתוך רצון פשוט לראות מה יקרה, ותו לא. אבסורד ככל שיהיה, אם
זה מנע מאנשים שבאמת חיו בגיהינום עלי אדמות (אושוויץ) לבחור
במוות, כנראה שבאמת יש לכך משמעות.
אני לא יודעת אם אני מחדשת פה משהו, אבל זה נראה לי מוזר, אני
לא כל כך יודעת. יש לחלק מבני אדם מן יצר או רצון כל כך עז
לדעת, לגלות, מעין סקרנות שמושכת אותנו לדעת מה יקרה, אפילו אם
אין כל סיבה. זה לא יעזור לנו לדעת איך יסתיים הסיפור שלנו אבל
זה מושך אותנו, מסקרן אותנו ובכך מחזק את יצר החיים שבנו. אני
מבינה לגמרי את אלו שבוחרים למות, זו זכותם המלאה, כשאומרים על
מתאבדים שהם שבכך שבחרו במוות הם בחרו לוותר, זה נורא מרגיז.
אני יודעת שהם וויתרו על החיים אבל אם זה בא משיקול דעת והבנה
מלאה, שכן גם זה יכול לקרות זה לא דבר כל כך מופרך לא לרצות
לחיות, אזי אולי זו ההחלטה הנכונה עבורם. חיים זה לא דבר שצריך
לשרוד אותו ולסיים אותו כמחזיקים בצוק בציפורניים, אלא זו
חוויה, זה מציאות והבחירה במציאות אחרת, או בשום מציאות במקרה
הזה, הינה בחירה לגיטימית לחלוטין אפילו שמתנגשת עם יצר החיים
שלנו.

לכתוב עוזר לי לנסח, ולנסח עוזר לי להבין את מחשבותיי, שישתנו
עוד רבות. מה שאני יודעת בביטחון הוא שאנחנו כל כך מתוסבכים,
וגם אם אני אבין את עצמי- אני בחיים לא אבין את עצמי...
מתסכל.