אני מביטה בך בספקנות בעוד את מספרת לי את בעיותייך, כרגיל.
"את מבינה... אני... אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי" את משחקת
באצבעותייך השמנמנות, מתחילה להכות אצבע אחת בשנייה, "לאחרונה
אני לא מרגישה טוב". אני מחייכת חיוך מריר, תולה את מבטי על
השיער המקורזל שלך. "תגידי, מתי בפעם האחרונה חפפת את השיער?"
שאלתי בזלזול ואת הסתכלת עליי במבט פגוע. "איך זה קשור למה
שסיפרתי לך? את בכלל מקשיבה לי כשאני מדברת אלייך?" את עונה,
ומתחילה לשחק בתלתלים השחוקים שלך, מסובבת אותן על אחת
מאצבעותייך.
"כמובן שזה נאמר בתגובה לבעיותייך" אמרתי וחיכיתי בסבלנות
שתשאלי מה בדיוק הקשר, "קודם אמרת לי שאף אחד לא רוצה אותך.
תסתכלי על עצמך, פשוט תסתכלי. לא פלא שלא מתקרבים אלייך".
הסתכלת עליי בעיניים פעורות והתחלת לגמגם. אני שונאת שאת עושה
את זה, כשאת מתחילה את הקטע הנעלב שלך את הכי לא מושכת בעולם.
העיניים שלך מתחילות להיות לחות, הנחיריים מתחילים להתרחב
והשפתיים נהיות אדומות. ואת מתחילה לייבב כמו ילדה קטנה
ומפגרת. למה לעזאזל התחברתי איתך, תגידי לי. איך הגעתי למצב בו
אני מדברת עם טיפוס כמוך? אני לא מעיזה להגיד לך את זה. אני
קצת מפחדת שאת באמת תעזבי הפעם ותפגעי בעצמך, ואם אני לא אשמור
עלייך, אז מי כן?
אני מושיטה לך ממחטה ואת חוטפת אותה במהרה ומנסה להתעשת.
"תשמעי, אני רק רציתי עזרה. אם את יכולה לתת לי עצה או משהו
שאוכל לעשות בקשר ל...", "את לא יכולה לרוץ אליי בקשר לכל בעיה
שצצה לך, לפעמים את פשוט צריכה לקחת את עצמך בידיים" אני אומרת
בקרירות. "אבל אני צריכה אותך" את צועקת ואז מתחילה לבכות שוב.
לפעמים אני תוהה לעצמי מה היה קורה אם שק הדמעות שלך היה
מתרוקן. את בטח היית מתה כבר מזמן, כי בלי קצת בכי ודרמה את לא
יכולה לחיות חיים נורמלים. "אני לא מרגישה טוב ואני צריכה
עזרה, את לא מבינה את זה?" את מתחילה שוב לדבר "אני מתחילה
לשנוא את עצמי, אף פעם לא שנאתי את עצמי".
"זה בטח מרגיש מוזר, הא?" תהיתי בקול רם. "כן, די מוזר, לא
יודעת. הדבר הבטוח הוא שאני לא רוצה להרגיש ככה" אמרת והקול
שלך חזר להיות צורם יותר מקודם. "מה את רוצה שאני אעשה בקשר
לזה?" - "את תמיד מוצאת משהו לעשות בנדון. זוכרת את הפעם ההיא
ש"-"כן כן, אני זוכרת. את לא יכולה לעשות את זה גם הפעם. זה לא
יעבוד" אמרתי והתחלתי לגרד את הראש, כאילו שזה יצית לי איזשהו
חוט מחשבה או פתרון. את החלת לכסוס את הציפורניים שלך שהתאימו
בגוון לידייך האדומות, הסתכלת עליי בעניין רב, מסוקרנת לדעת מה
הולך בראש שלי. "אני לא יודעת" עניתי לה בתבוסה "אין לי שום
דבר להציע לך". התחלת לבכות בפעם השלישית, ואני פשוט נשפתי עשן
מפי, התחלתי להתרגל לדברים המעצבנים שבך, במיוחד בחולשה
המיוחדת שאת מתעקשת להפגין בכל פעם שאנחנו נפגשות לשיחה. הלחץ
הזה שאת שמה עליי הוא כל כך גדול, ואני לא מבינה איך את יכולה
לתלות כל כך הרבה תקווה בבן אדם שאת כמעט לא מכירה. לפעמים אני
חושבת שזה מטיפשות, כל העניין של קבלת העצות וההסתמכות הזאת
שלך עליי, ואז אני מבינה למה את עושה את זה כשאת זורקת לאוויר
משפט כמו "את חייבת לדעת, אני הנפש שלך".