מכירים את הסטנדאפיסטים שפותחים כל מופע בסקירה קצרה של שלל
"מכירים את זה ש..."? הם מתארים סיטואציות נפוצות מחיי היום
יום ומצפים לשמוע בסוף כל רצועה קריאת הזדהות נוסח:"אה,
וואלה...נכון!" מצד הקהל. אם תלווה בצחקוקים מרעידי קירות
ומרטיטי כסאות-מה טוב. לרוב, המאורעות המתוארים נסובים על
מקרים מביכים או מעצבנים שקרו לכל אחד מאתנו במצבים
כאלה(נתקעים עם מעט נייר בשרותים ולניגוב הסופי מתעלים את
הגליל עצמו, שלמרות שלא סופג מי יודע מה, הוא עושה את עבודתו
נאמנה) או אחרים(נהג אוטובוס לוקח כמובן מאליו את זה שהנוסע
יודע את העלות המדוייקת של הכרטיס שעליו לרכוש, ואם חלילה גילה
שטעה והנוסע העז ברוב חוצפתו להעלות על שפתיו שאלה
כגון:"סליחה, כמה זה בבקשה עד האזור תעשיה הישן של נס ציונה?"
שהתשובה אליה, חמישה וחצי שקלים, אלמנטרית להחריד, ישיב הנהג
בצרוף מבט זועף).

משום מה אני תמיד העדפתי מוניות שירות. לא בגלל שהנהגים יותר
סימפטיים או שהריח שם סביל(כשאני אומרת סביל אני מתכוונת שאפשר
לנשום בצורה סדירה גם ללא מסיכת חמצן, ושאין צורך עז וחזק
להשליך את הזקן המזיע דרך החלון הסגור-שדואג לשמור על הארומה
הריחנית של הפלאפל שהפיח הנהג מזה דקה), אלא משום כך שנהגי
מונית עוצרים בכל תחנה שמבקשים. אפילו אם מקום העצירה איננו
עונה על ההגדרה המילונית המדוייקת של המילה 'תחנה', כמו למשל
באמצע כביש סואן כשהרמזור ירוק והמונית נמצאת בנתיב השמאלי.
הפריבילגיה הזו מאוד נוחה. ומה לעשות, הנוחיות היא בהחלט מרכיב
אינטגרלי ומהותי עבורי בזמן התחבטותי בדילמה
הקשה-אוטובוס/מונית שירות/מה שיבוא קודם.
מוניות השרות מנצחות דרך קבע.

היום, כבכל יום, חלפו על פניי שלושה אוטובוסים שכבר ממרחק
עשרים מטרים הנדתי לעברם בראשי לשלילה, שלא יטרחו לעצור, מילא
לא אעלה. אני מעדיפה מוניות שירות, גם אם עליי לחכות להן במשך
חצי שעה תחת שמש יוקדת.
כשסוף כל סוף הגיעה המונית, רגע לו כה ייחלתי, פתח הנהג את
הדלת ואפשר לי לעלות. הרמתי את ראשי לסקור אם יש מקום פנוי
והיכן(שכן עצם זה שהנהג העלה אותי לא אומר שיש מקום פנוי. לא
בהכרח, לא בכלל.

מכירים את זה שאתם עולים על מונית מלאה, ולכן נאלצים לעמוד
בעמידה שפופה/לשבת על שרפרף רעוע בפוזיציה מבליטת חריץ עד
שמסתמן מקום פנוי?).

את תשומת ליבי הסבו שלושה בחורים יוצאי חבר העמים נוכח
ההתלחששויות שלהם, שככל הנראה אני הייתי הסיבה לקיומן. זאת אני
אומרת, משום שהם הצביעו עליי בעת השיחה הקולחת שניהלו.
ארבעת המושבים האחרונים בקצה המונית היו ריקים למחצה. שניים
מהם נתפסו על ידי שני הבחורים מהחבורה, השמן וגלוח הראש, ואילו
חברם השלישי התמקם לו במושב נפרד. שאר המונית, פרט לשני
המושבים היתומים, היתה מלאה. שני הבחורים החברותיים בעליל
התפצלו לשני הקצוות, כך שאולצתי לבחור באחד הכסאות מבין השניים
הפנויים.

מכירים את זה שיש רק ארבעה מושבים פנויים ובשני הקצוות יושבים
אנשים, כך שנוצרת סיטואציה מביכה המובילה לדילמה קשה שהרי נותר
לכם לבחור כסא לשבת עליו, ובבחירה זו אתם מעדיפים בצורה מוצהרת
את אחד הנוסעים על פני האחר?

אני ישבתי באמצע.
"אבל יש רק ארבעה מושבים, אין אמצע, אישה!" אתם לבטח חושבים
לעצמכם(ואם לא, אז הנה קראתם וזה עלה בדעתכם, ואתם
שוביניסטים.)
ברצוני להשיב לתהייה זו-אני ישבתי בין שני הכסאות הפנויים.
כלומר, עכוז אחד זכה להיות לצד הרוסי הצנום וגלוח הראש שישב
לימיני, ואילו העכוז השני זכה להיות בקרבת הרוסי השמן והשעיר
שישב משמאלי. ולא, אין לי תחת גדול, בחיי. פשוט מרגע שהתיישבתי
הם טרחו להיצמד אליי מכל צד שהוא.    
לאחר שהתמקמתי הוצאתי שטר של עשרים שקלים והושטתי אותו לשלישי
שבחבורה, כדי שיעביר אותו לנהג. בעודי ממתינה לעודף שלא בושש
לבוא, הוצאתי מתיקי את הספר שאני נושאת עמי לכל מקום, מעין ספר
כיס-"רוק מתקדם" של אורי ברייטמן. עד שהצלחתי למצוא העמוד
שממנו הפסקתי את הקריאה בפעם האחרונה, הגיע אליי העודף. הרוסי
שישב לימיני מצא את הכריכה של הספר מאוד מעניינת, הטה את
ראשו(דבר שהביא להתנגשות של החלון עם קרקפתו המגולחת וגרר
לאחריו קריאת "בלעט!") ולאחר שהביט בה במשך דקה תמימה, אמר
בקול מרוצה ובמבטא רוסי כבד: "מתקדם!", מילה, שככל הנראה
הזכירה לשני חבריו בדיחה מסויימת שהרי מיד בשומעם אותה החלו
צוחקים כאילו אין קומוניסטים בעולם.
"כתוב פה רוק מתקדם, נכון?" שאל גלוח הראש.
"כן" סיננתי מבלי להסיט את המבט מהספר.
"היא זמרת!" יצא בקריאה לחבריו.
"את זמרת?" חש צורך לוודא.
השבתי בשלילה. בצורה קרה, כמובן-כדי להימנע מהמשך לשיחה.
כנראה שהם רגילים לקור, שכן הקיפאון שהפגנתי לא מנע בעדם
להמשיך להטריד אותי.
"אז את מנגנת!" קבע.
"כן, על גיטרה" אמרתי כדי לענות על השאלה הבאה.
בינתיים את ההתלחששויות שלהם החליפו דיבורים קולניים שבתוכם
נשזרו צחקוקים וולגריים בין לבין. המילה היחידה שהבנתי מכל
השיחה שלהם היתה "רוקנרול".
"הוא זמר, את יודעת?" אמר הבחור השמן בהצביעו על גלוח הראש.
"יופי" השבתי.
"אם את להיות גיטריסטית והוא להיות זמר, אתם לעשות דואט כדאי?"
הציע. ארשת פניו הפכה מרוצה עד מאוד נוכח סדרת החיוכים
הווקאליים שגרפה הצעתו. לגיחוכים קלים זכה אף ממני. קיוויתי
שיסתפק בכך, והתבדתי.
"זה לא בריא ככה כמו את, לקרוא בנסיעה, יודעת?" אמר הבחור
הצנום שכרס קטנה של בירה עיטרה את ביטנו.
"יש לי סרטן, אז זה לא כזה משנה, נכון?" שיקרתי.
שלושתם הביטו עליי במבט נדהם כאילו ראו את אלי האנה ערום פרט
לטוטו ורדרד עטוי לגופו כשנעלי בלט עדינות לרגליו, אחר כך
הביטו אחד על השני כמו מוודאים שמחשבותיהם חופפות, כפי שהרבו
לעשות 'בנני ובנוני', ולבסוף שבו להביט בי. סונכרנו מבטיהם.
בעל כורחי, חיוך שבקושי רב הסוויתי עטה את פניי באותה עת.
כשפער הבחור יפה המראה את פיו מרוב תדהמה עקב האמירה שלי,
נגלתה שן רקובה שביצבצה מתוך פיו, אחת מהשתיים הקדמיות שלו.

מכירים את זה שאתם רואים משהו מצחיק ואתם יודעים שאתם חייבים
להימנע מלצחוק לגורם בפנים שמא יעלב. אתם מנסים להימנע תוך
הדים של שכנוע עצמי בנוסח: "לא לצחוק, להתאפק, זה כמו פיפי, אם
רוצים מצליחים..." טוב, נו, אולי כל אחד מנסח את זה אחרת. על
כל פנים, תמיד תצחקו בסוף, למרות זאת, נכון?
זו הייתה אחת מאותן הפעמים.

"יש לי איידס" עדכן אותי השמן.
"אנחנו מתאימים" הוסיף.
"רגע, אבל איך יש לך את הסרטן אם יש לך שיער ככה יפה על ראש
שלך? מי שיש סרטן יש קרחת!" אמר במבט מלא גאווה עצמית, כאילו
היה זה משפט שחיכה לומר אחרי שבע שנים מייגעות של לימודי
רפואה.
"ההקרנות הן אלה שגורמות לנשירת השיער, הכימותרפיה, הטיפולים.
אני לא מטפלת במחלה. אני רוצה למות כמה שיותר מהר." דאגתי לתקן
אותו.
"אה..." פעה.
"אז... כמה זמן נשאר לך?" שאל.
לא יכלתי להישאר אדישה לשאלה הזו. וצחקתי בניסיון להעלים עובדה
זו מאוזניהם תוך שילוב שיעולים מפוברקים. "אולי הם יחשבו שאלה
חלק מהסימפטומים למחלה" קיוויתי בליבי.
"אם לא אכפת לך, אני רוצה לחיות את שארית חיי, את השעות
האחרונות שלי בשקט, בקריאה. אתה מוכן בבקשה לא להפריע לי?"
ביקשתי ועניתי סימולטאנית.
"שעריים! מי צריך לשעריים?" נבח הנהג.
"אה, אני..." אמרה אשה מבוגרת שקמטי פניה העידו על כך שהיתה
באמצע היובל השני לחייה וירדה לאיטה מהמונית.
"התפנה מקום! סוף סוף! הידד!" לא אמרתי, ועברתי מיד למושב
המחומם.
ביליתי שתי דקות איכות עם הספר עד שגם הן נאלצו להיקטע בגלל
שהנהג החליט ש"אני מסתובב פה, מי שצריך עוד דרומה שיעלה למונית
שלפניי"

מכירים את זה שהנהגים אומרים לכם שהם מגיעים לאן שאתם צריכים
וחמש דקות לפני ההגעה ליעד הרצוי הם מבקשים מכם לעוף
לקיבינימאט?(קיבינימאט, לצורך העניין, היא המונית שלפניו,
ומגיעה לאותו מקום)-מקרה זה, כמובן, נכנס תחת קטגוריית "מכירים
את זה ש..." המעצבנים.

עברתי בהתאם להוראות הנהג למונית שנתמלאה בן רגע. התבייתתי על
אחד המושבים, תפסתי אותו והתיישבתי עליו בתקווה לסיים את הפרק
שהתחלתי עד שאצטרך לרדת מן המונית.
"אושיות" צווח הנהג במלוא לוע.
"אנחנו יורדים פה...תהיי בריאה, הא?" אמר לי הבחור השעיר
והמסיבי תוך שהוא משרבב קריצה. את קריצה זו עקבו שתיים נוספות
וחיוכים מפי חבריו.
שוב צחקתי לי(שהרי ראיתי בשנית את השן המאיימת להתפורר של
הרוסי שכבר לא היה ולו נאה בעיניי) והפעם אפילו בלי להתאפק(הם
כבר ירדו מן המונית).
אחרי מטרים ספורים וחצי פרק הגיעה התחנה שלי. כלומר, המקום על
הכביש בו אני מבקשת מהנהג שיפתח את הדלת כדי שאוכל לצאת מן
המונית. כך עשה. בפותחו את הדלת התכופפתי, אך ללא הועיל, זה לא
מנע את החבטה הקלה שקיבלתי בראשי ביורדי מן המונית.
"בלעט!" אמרתי.

"מהיום אני נוסעת רק באוטובוסים!"

מכירים את זה שאתם מחליטים לשנות משהו ומכוח ההרגל אתם לא
מצליחים?...