זה היה לילה קיצי, עוד היה אפשר לראות את השמש כשהיה כבר ממש
מאוחר והטמפרטורות היו נעימות למרות שכבר התרגלנו לקור של
הלילה.

בדרך כלל כשרצינו ללכת לטיולים לא היה אפשר, היה קר מדי, מוקדם
מדי, מאוחר מדי, רחוק מדי, קרוב מדי,לא היה אפשר, היום היה
אפשר. היה משהו ביום הזה שהיה שונה, הוא לא היה עוד לילה קיצי,
לא סתם עוד לילה קיצי. הרגשתי הרגשה מוזרה, הרגשה משחררת כזאת.
"נכון שהלילה יפה?" הוא שאל אותי. טון הדיבור שלו היה שונה.
בדרך כלל הוא היה נוקשה, כאילו הוא עוטף מסכה שהוא לא רוצה
לצאת ממנה. ליטפתי את פניו. הרגשתי את זיפי זקנו שאיימו לצאת
החוצה. הוא חייך אליי מין חיוך קטן. נזכרתי בחיוכים שלו, תמיד
חיוכים מזויפים, תמיד בשביל להזכיר לי שהוא אוהב אותי. בחיוך
הזה היה משהו שונה- הוא לא ניסה להוכיח לי כלום, הוא רק הביט
בי ואהב אותי כמו שהוא לא עשה אף פעם לפניי.

נפגשנו בסמטה שמובילה לדירה הקטנה שלי בתל אביב. הוא שמע
דיסקמן, שירי הרוק המוכרים שלו, נירוונה, מטליקה, אני ישבתי
לידו בתחנת האוטובוס. האוטובוס שלי איחר בארבעים וחמש דקות. זה
היה יום גשום, יום כזה שאי אפשר לצאת מהבית. אחזתי בתיק קטן בו
שמרתי את הדברים הקטנים וחיכיתי לאוטובוס, חשבתי ללכת ברגל אבל
החלטתי לחכות כי בכל זאת זו הייתה אחת הסמטות החשוכות ביותר
ואני די פחדתי מהחושך.
הייתי די עצבנית, ראו את זה עליי. הוא נראה לי מוזר כשהוא בא
לתחנה. סתם עוד בחור קשוח. הכל התחיל כשמכונית עברה במקום
והשפריצה עליי מים. הייתי רטובה. כל הבגדים שלי נטו מים והנהג
אפילו לא עצר לבדוק אם אני בסדר. הוא הסתובב אליי והושיט לי את
המעיל שלו. "קוראים לי עיליי" הוא אמר לי. פתאום הוא לא נראה
לי כל כך קשוח, ראיתי שזה סתם מסכה שהוא עוטף- עד עכשו הוא לא
סיפר לי למה הוא משתמש במסכה הזאת ואני אפילו לא טורחת לשאול.
לבשתי את המעיל שלו. "לאן את צריכה?" "לרחוב הארז" עניתי לו.
רעדתי. לא יכולתי לשלוט בזה. הוא צחק. "את מחכה כאן כבר כל כך
הרבה זמן כשאת צריכה להגיע לרחוב הצמוד?". צחקתי איתו. "הסמטה
חשוכה ו....חשבתי ש.....", לא ידעתי בדיוק מה לענות לו, בכל
זאת הוא צדק. הוא הציע ללוות אותי. שמחתי שהוא הציע את זה- היה
לו משהו בעיניים שלא ראיתי הרבה פעמים- לא ראיתי בכלל.
משם הדרך לאהבה הייתה פשוטה.

החלטנו ללכת לפיקניק, סתם פיקניק, רצינו לטייל. הכנו תיקים, לא
הרבה, לא חשבנו שכל כך נצטרך, לא ממש היינו רעבים. נכנסנו
למכונית הישנה שלו ונסענו. הנסיעה הייתה קצרה, כמעט רבע שעה,
זה לא ממש היה רחוק.אני לא חושבת שהייתי מחזיקה מעמד יותר מרבע
שעה במכונית הזאת. זאת הייתה מכונית אדומה, ישנה אבל אהבתי
אותה, היה לה את הריח שלו, הריח שתמיד סחרר אותי הריח שכל כך
אהבתי.
כשהגענו לאיזה פארק אחד ברמת גן החלטנו להתיישב שם- זו הייתה
מין גבעה ירוקה שהיו עלייה מין פרחים לבנים. אני אהבתי לבן-
הוא תמיד נראה לי כל כך טהור ורשמי, היה נעים, לא היו אנשים,
הם ישנו להם כשאנחנו כאן אהבנו, בשקט, יחד עם מנורות הרחוב
הישנות. רצינו להישאר ככה כל הלילה, זה היה נעים. האוויר של
הלילה עטף אותנו ואנחנו עטנו אחד את השני, זה היה מושלם, יותר
מדי מושלם. כשכבר היה מאוחר ושמיים היו שחורים מתמיד הוא חיבק
אותי והזכיר לי שהוא כאן, ממש כמו בפעם הראשונה שהוא ידע שאני
מפחדת מהחושך, אבל לא פחדתי, חשתי שהוא מגן עליי- שהוא נותן לי
את מה שלא היה לי מעולם.
לאחר שעתיים החלטנו לחזור- הוא נראה לי עייף.

נסענו הבייתה, הכבישים היו חלקים מתמיד, מנורות הרחוב הישנות
חייכו אליי ואני חייכתי אלייהן בחזרה, מין חיוך של שלמות כזה
שאפיין את התחושה שחשתי. לאחר חמש דקות זה קרה. השעה הייתה
שתיים לפנות בוקר, הכבישים היו ריקים, מי חשב שבשעה כזאת תעבור
משאית בכביש נטוש כמו זה?.
היה זה רגע קטן של חוסר שליטה, אחד קטן. רגע שהפך לחושך, חושך
ארוך ומייסר שמילא אותי קינאה לאותה השעה שקדמה לו, הרגע שהפך
את חיי ואת האור שלי, האור שהרגשתי יחד עם החושך של הלילה
כששכנו שם, בפארק, האור הזה נהפך בכזאת קלות, בשנייה קלה,
לחושך. פחדתי מהחושך הזה. לא, זה לא היה אותו החושך שהרגשתי שם
בגבעה, זה לא היה אותו החושך שהרגשתי כל כך בטוחה, לא הרגשתי
שהוא מגן עליי עכשו. הוא לא יכל להגן עליי. פחדתי להיפרד ממנו,
איכשהוא הרגשתי שזה הסוף. איך אני יכולה להיפרד ממנו? לא לראות
אותו שוב?

זה היה לילה קיצי, עוד היה אפשר לראות את השמש כשהיה כבר ממש
מאוחר והטמפרטורות היו נעימות למרות שכבר התרגלנו לקור של
הלילה. בדרך כלל כשרצינו ללכת לטיולים לא היה אפשר, היה קר
מדי, מוקדם מדי, מאוחר מדי, רחוק מדי, קרוב מדי,לא היה אפשר,
היום היה אפשר. היה משהו ביום הזה שהיה שונה, הוא לא היה עוד
לילה קיצי, לא סתם עוד לילה קיצי.
זה נשמע כל כך רחוק כשאומרים את זה, אבל עכשו זה קרוב יותר
מדי, עמוק. זו הייתה משאית, משאית מוזרה שהעבירה משאות. משאית
אחת, בשתיים לפנות בוקר, כשהלילה כבר ירד, משאית אחת הפרידה
ביני לאהובי, לעולם, במרחב עמוק כל כך וקרוב בו- זמנית, מרחב
של חיים ומוות, הוא עף מכאן ואני, אני אחזתי בנשימתי האחרונה,
מנסה להילחם בו, במוות, מנסה להילחם בו, בבלתי אפשרי.

עכשו, אני עפה בשמיים הרחוקים כל כך, מסתכלת מרחוק אבל כל כך
בבירור על המציאות שהייתה כבר מוכרת לי וכל כך, כל כך רחוקה,
עכשו אני עפה ומסתכלת על שהיה אפשר לתקן אבל לא, על שרציתי
להגיד אבל כבר אי אפשר, עכשו אני מתה ורוצה לחזור בחזרה,
למציאות, כמה שהיא אומללה, במציאות הזאת הוא נמצא- החיים
שבמוות, הדבר היחידי שהרחיק אותי מהמוות בכל אותם השנים.
והוא שם, אני רואה אותו. והוא שם, יפה, עצוב, מתגעגע, כועס,
כואב, נטוש, חבול, פצוע, אבל הוא חי לו בין הבריות שעסוקים
בלנסות להבין את החיים, את המוות.

ליד הארון שלי הם בכו, הם זרקו פרחים אדומים לארוני, שנאתי
אדום אבל פתאום זה היה כל כך יפה בתוך כל הגשמיות, הזו הריי
אני פה למעלה, למה אתם בוכים על גופתי אם אני אינני שם. ידעתי
שהעולם הוא גשמי והוא נוצר מגשמיות ואף פעם זה לא ממש הפריע לי
אבל עכשו, כשהם נפרדים ממני.
הם, שבוכים עכשו על מותי, הם שבחיי לא היו לצידי ושקעתי בתור
מוות בדיוני של בדידות, אבל להם היה אכפת שאני חיה. חיה, זה
נשמע כל כך רחוק עכשו.  
והוא שם, אני רואה אותו. והוא שם, יפה, עצוב, מתגעגע, כועס,
כואב, נטוש, חבול, פצוע, אבל הוא חי.
הוא שלח לי מכתב יחד עם פרח לבן, זה היה הצבע האהוב עליי- צבע
טהור כל כך, חשוב ורשמי כל כך- ממש כמוהו כמו אהובי הקשוח- אבל
הוא לא היה קשוח, הוא היה כל כך הוא, ממש כמו האיש שראיתי
בעיניים שלו כשהבטתי בו בפעם הראשונה. הוא כתב לי שיר:
"חלום,
זה מה שהיית,
איך נטשת אותי
בנשימתך האחרונה
כמה חלמתי
עלייך ועליי
ועכשו כלום,
סוף,
זה נגמר".

רציתי לרוץ ולהגיד לו שאני כאן, שאני לא הלכתי וזה לא נגמר.
רציתי להגיד לו שאני רוצה לחיות, כן אני, שרון הדיכאונית, זאתי
שנסתה להתאבד כבר שנים עשר פעמים, אני רוצה לחיות, אני רוצה
לחבק אותי ולהגיד לו שאני מצטערת אם צעקתי לפעמים ואם רבנו,
רציתי להגיד לו שתמיד אהבתי את הצורה בה הוא נוחר ואת הריח שלו
בבוקר, רציתי להגיד לו שאני מצטערת אם פגעתי בו ושהוא האביר על
הסוס הלבן שלי.
רציתי להגיד לו שאני אוהבת אותו.
מה שהיה נראה כל כך פשוט פעם נראה כל כך שחור וחשוך פתאום. מה
שלא עשיתי פעם, מה שתמיד חיכיתי שהוא יעשה, לא ייעשה לעולם, כי
המוות הוא נצחי ושחור וקודר כל כך.

זה היה לילה קיצי, עוד היה אפשר לראות את השמש כשהיה כבר ממש
מאוחר והטמפרטורות היו נעימות- כן, זה מה שזה היה.