מכתב ייסורים...


אהובי,

אני חלשה ועייפה, אני חולה, אינני מסוגלת להזיז את רגליי, את
ידיי, קשה לי לנשום...

לחיי צורבת מכל דמעה ודמעה שנוזלת מעיניי כאשר דמותך עולה
בדמיוני...

אני חולמת עליך בלילות,
אני חולמת על ידיך, שליטפו ואהבו אותי,
אני חולמת על שפתיך, שנשקו לי בחום ורכות,
אני חולמת על נשימותיך, שנגעו בעורי כמשב רוח נעים, ביום
קיצי,
אני חולמת על גופך, החם והאוהב, שחימם אותי בלילות הקרים,

אני מתגעגעת לאהבתך,
אני מתגעגעת למגעך הנעים, כאשר אתה עובר לידי,
אני מתגעגעת לאהבתך, ברגעי בדידות כה עמוקים,
אני מתגעגעת למגעך החם, בלילות הבדידות הקרים,
אני מתגעגעת לצחוקך, אשר הפיג כל עצב,
אני מתגעגעת לאור שלך, שמאיר את דרכי באפלה,

אני מתגעגעת אליך, אהוב, אהובי שלי...

כבר שנה אני בלעדיך, 12 חודשים של סבל וכאב, 12 חודשים של
ייסורים. אני כבר שנה מרגישה אשמה על השקר ההוא, השקר שגרם לך
להתרחק ממני, שגרם לאהבה שלנו להתפוגג. אני יודעת שטעיתי, אני
יודעת, ואני כבר שנה מתייסרת על כך, שנה!!! זה כל כך הרבה זמן,
כל כך הרבה ימים, שעות...
אני מרגישה בתוך נשמתי כל רגע ורגע שאתה לא איתי, מרגישה אותו
כמו סכין; בכל פעם שאתה חולף לידי אני מרגישה את הסכין נכנסת
עמוק יותר, בכל פעם שאני נזכרת כמה אהבת אותי, כמה אהבתי אותך,
אני נצרבת מבפנים, בכל פעם מחדש...
אני הפסקתי להרגיש כבר, אני לא יודעת כבר מהי אהבה, אני לא
יודעת לזהות אותה, אני יודעת רק לזהות את הכאב הזה, שפעם נקרא
אהבה או רגש. היום אני מרגישה רק את הסכין שחותכת אותי ואת
הצריבה בלבי, אני כבר לא מרגישה כלום...

הכאב,
הייסורים,
העלבון,
הגעגוע,
הרגש,
הצריבה,
ההשפלה,
האהבה,
הכל נעלם, והופך לאבן אחת גדולה, שמכה בי כל הזמן שוב ושוב,
בכל פעם שאני שומעת את הקול שלך,
בכל פעם שאתה עובר לידי ואני שומעת את פעימות לבך,
האבן מכה בי בכל כוחה,
האבן מרסקת את לבי לחתיכות,
כמו חרסינה שנופלת על הרצפה,
אין כבר מה לשבור,
אבל עדיין היא מכה ומכה...

אני מתה מבפנים,
אני נגמרת לאט לאט,
נשמתי כבר לא שלי, היא שלך
כמו רכוש זול וחסר חשיבות,
אתה עושה בה כרצונך,
אתה מתעלל, ורומס אותה,
אתה עושה בה כרצונך,
ואני מתה מבפנים,
כבר לא נשאר כלום,
אתה בשלך,
נפשי כבר לא שלי, היא שלך,
מתה, אבל שלך...