המקטרת בפיו כבר מזמן כבתה אך למרות זאת הייתה נעוצה בין שיניו
והוא המשיך למצוץ מתוכה את שארי הטעם המר המובן והמוכר רק
למעשני מקטרות.
עיניו ממוקדות באופק כבוחנות ומחפשות דבר נסתר.
רגליו נטועות היטב במרפסת בגובה שלוש עשרה קומות מעל האדמה.
ידיו בכיסי המכנסים, אחת משחקת בצרור המפתחות השניה נחה.
לא הייתה בו שום ציפיה או מחשבה עיניו פקוחות ואינן רואות,
דומם ספג לתוכו את רוח האביב הקלילה, את האור הרך, את רעש
הרחוב הרחוק והרבה כמיהה בלתי מובנת נמסכה באבריו. בתוכו שמע
צפירת רכבת מתעתעת, אחריה קול מטוס ממריא.
מבלי משים החל ממריא על כנפי דמיונו, חש עצמו נישא אל מקום
אחר,
זר ולא מוכר אבל לא מנוכר, מקום שחיכה לבואו, מסביר פנים
וידידותי, הרבה פנים ספק מוכרות ספק זרות.
הוא שותק מתבונן עובר בינהם מחפש מילה, מחפש מבט, מחפש אהבה,
ממשיך והולך עד שער קטן, נכנס, נועל את השער, ריחות עוטפים
אותו בשמלת זיכרון ריח אקליפטוס מעורב בריח יערה עד קצוות
החושים.
הנה היא עולה מתוך הריחות, לאיטה לובשת דמות ממש, כבר שנים לא
נפגשו, גם לא בחלום, עיניה רכות משהיו, מביטות בו באהבה.
לוחשות לו "לו יכול היית לאהוב כמוני". רצה להושיט יד, שפתיה
רטטו לחות, תלתל שערה השתובב עם הרוח, פסע לקראתה לחבקה, ריחה
שכרון חושיו, ראשה על כתפו שערה מדגדג פניו, "לו יכול הייתי
לאהוב כמוה", חשב.
טעם המקטרת מר משהיה.