[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריק מיכלזון
/
כבר לא עשוי מאבן

המחשבות רצות, לא מפסיקות, אני משתגע.
אבל זה עכשיו, קודם, הדבר היחיד שעבר לי בראש היה תדהמה, המילה
"למה" לא הצליחה לצאת, לא מהראש ולא מהשפתיים.
זה כמו סכין, בחיי שלא חשבתי שזה יכול לכאוב כל כך, הרי
הסכמנו: "זה רק סקס" לא ניקשר אחד לשני, לא משנה מה, גם לא
נספר לאף אחד כי אז יתחילו לשפוט.
אבל לי כבר לא איכפת משום דבר, אני רק יושב פה וכותב, מקווה
שזה יעביר את ההרגשה. אחרי שלוש שעות שינה. אהההה...
אני יודע שזה יעבור והכול יהיה בסדר אבל הפלשבקים לא נותנים לי
להירדם. רק באותו בוקר שכבת לידי ודיברנו אל תוך הלילה, דיברנו
על הכול ואפילו גלשנו קצת לאותו נושא שאנחנו מנסים להדחיק כל
הזמן, כי אסור שזה ייקרה, את לא מוכנה לזה, אני, למרות שאני לא
כל כך מסכים, מנסה להבין.
היה לנו כל כך טוב ביחד, כל כך טוב...
באמת לא האמנתי שאת מסוגלת.
למה? למה עשית את זה? אני לא פגעתי בך כל כך חזק, ובכלל אנחנו
הרי לא אמורים לפתח רגשות אחד כלפי השני, למה בכלל איכפת לי?
שוב פלשבקים.
אני יודע שלא נתתי לך מספיק תשומת לב, אבל אני לא יכול לתת לך,
לא כשכל החבר'ה כאן, את הרי ביקשת בעצמך.
מבחינתי שיתפוצץ העולם, לא איכפת לי מכלום, אני רק רוצה אותך,
רציתי...
לפני שלוש שעות באת אליי, ניסינו להבין מה קרה ולמה.
את רוצה לנשק אותי, לחבק אותי, אבל אני לא יכול לזוז, לא יכול
להוציא את הידיים מהכיסים, כבר לא קר לי, אני לא מרגיש שום דבר
חוץ מאכזבה, ומהדקירה הזאת בלב.
"לב", אני לא מאמין שכשמדובר בך אני מזכיר בכלל את המילה הזאת,
הרי זה היה אמור להיות "רק סקס".
אני עדיין עומד, את מתקרבת, אבל אני רואה אותו.
רק אתמול, רק אתמול התנשקנו את הנשיקה שאני חושב ששינתה את מה
שאני מרגיש כלפייך, אולי זה קרה עוד קודם.
אני כזה מטומטם.
שוכב במיטה וכותב מכתב דיכאון מחורבן.
זאת הייתה נשיקה איטית כזאת, שממנה אתה יודע שמשהו קרה, שזה לא
יחזור להיות אותו דבר, לא משנה מה אתה תגיד לעצמך ולא משנה מה
את תגידי, שום דבר כבר לא משנה.
אנחנו נוסעים באוטו, אני בסרטים, ביקשתי מחגי לנסוע הביתה.
פשוט לא יכולתי לראות את זה יותר.
ואת ממשיכה, רוקדת איתו ומסתכלת עליי.
לא מפריע לי עם מי תרקדי, כי אני יודע שבסוף הערב את תהיי
איתי, אבל לא הפעם, למה? כי ככה רצית לקבל את תשומת הלב שלי.
אני בקושי עומד, נרדם בעמידה.
כל כך הייתי רוצה להיות איתך במסיבה הזאת, רק איתך. אין יותר
אף אחד, שנינו רוקדים אבל שומעים רק את המוזיקה שמתנגנת בראש
של שנינו, רק של שנינו... מתנשקים, מתחבקים, אני לא רוצה שזה
ייגמר. אבל אי אפשר, החבר'ה יתחילו לשאול שאלות. על הזין שלי!
בואי נספר לכולם כבר עכשיו!
אבל את, לא קיבלת את התשומת לב שלך, אני הלכתי לישון באוטו,
נרדמתי, באת, אני פותח חצי עין, את יושבת במושב ליד. יוצאת,
אני נרדם שוב, חוזרת אחרי כמה דקות, יושבת איתי במושב, אני
ישן, את הולכת חזרה למסיבה, אני ישן עוד כמה דקות.
קמתי, נכנסתי למסיבה, שיכור מעייפות, אלכוהול וגעגועים, אולי
פגעתי בך, אני רוצה לדבר.
אני נכנס, מחפש אותך, את רוקדת לבד, אני ניגש.
פתאום הוא לידך, אתם רוקדים, אני מסתכל, לא יודע למה לא באתי
וחטפתי אותך ממנו, אבל לא משנה, כבר לא משנה.
אתם מתחילים לרקוד צמוד יותר, אבל בקטנה, את תמיד משחקת ככה.
נשיקה, אאוצ'. לא, לא יכול להיות, את שלי, הוא בטח נישק אותך
ועכשיו תעצרי.
את מנשקת חזרה, נשיקה ארוכה, את מלטפת אותו, כמו שהיית מלטפת
אותי, לא יכול להיות, זה בטח האלכוהול. אני לא יכול  לזוז.
פאק זה כל כך כואב שאני לא מאמין. ואתם רוקדים, את מחייכת, את
החיוך שהיה רק לפני שעה, שלי.
אני עדיין לא מאמין. אני לא יכול יותר, אני ניגש, עובר ליד,
מסתכל עלייך, את קולטת אותי, מסתכלת עליי בחזרה, רוקדת איתו,
מתנשקת איתו.
אני לא רואה יותר שום דבר, רק אותך, אותה נשיקה, אותו חיוך,
אותו ריקוד, אותו ליטוף.
כבר עכשיו אפשר לקבור אותי, אבל את לא מפסיקה, מסתכלת עליי
ומתנשקת איתו.
לא חשבתי שאני מסוגל להרגיש ככה, זה כל כך כואב.

את עומדת ליד הבית שלי, יוצאת מהאוטו, גם אני יצאתי מהאוטו, לא
שלך הפעם. את באה אליי ומסתכלת.
אני לא יודע מה להגיד. כבר לא זוכר מה קרה אחרי זה, כולי
בסרטים, בעצבים, את לא יוצאת לי מהראש, מה את עושה פה?
אני זוכר, במעורפל, שאת מנסה להסביר לי שרק ניסית לגרום לי
לקנא, היי, הצלחת, רצית תשומת לב, קיבלת.
אבל למה בדרך הזאת? אף פעם לא פגעתי בך, לא ככה!
את הולכת, אומרת שאני אלך לישון, שאני אשכח ממך, הלוואי!
אני בדרך לטלפון, לא אלייך. לידידה הכי טובה שלי, היא תמיד
עוזרת איכשהו.
חמש בבוקר. אני לא מספיק להירדם את הטלפון את מתקשרת, "תצא" את
אומרת לי, טוב אני יוצא.

איזה מגניב, זריחה שוב, ציפורים, את רק עומדת ומסתכלת, מנסה
לשכנע אותי ש"אנחנו" לא אמור לקרות, הציניות שלי חוזרת, כל כך
התגעגעתי, למרות שנפתחתי אלייך.
את נוסעת, מנסה לפחות, אני לא יכול להיכנס הביתה אני עומד בלי
חולצה ואמור להיות לי קר.
למה באת שוב?
כי טוב לך איתי, כי עד שאני לא נכנס הביתה את לא יכולה לנסוע,
אז למה?
בדיוק בלילה לפני, כששכבנו מחובקים ודיברנו, שאלת למה אני לא
רוצה שנהיה ביחד, את הסיבות שלך אני כבר יודע. אני אומר לך, את
תפגעי בי. אבל פאק, לא חשבתי שכל כך מהר וכל כך חזק.
את אומרת שאת מפתחת רגשות כלפיי, שזה לא מסתדר לך בתכניות, שאת
רוצה עכשיו להיות לבד, ומה שקרה במסיבה רק מצדיק את זה. שאת לא
רוצה לפגוע באנשים שקרובים אלייך.
אני נשבר, אני כבר לא עשוי מאבן, את מתקרבת מחבקת אותי, אני לא
מגיב.
את אומרת שלא הוא זה שהתחיל איתך, אלא את התחלת איתו, זה הולך
ומשתפר, באמת שלא חשבתי שאת מסוגלת.
את רוצה שאני אגיד לך שתלכי לעזאזל, זה לא קורה.
אי לי מלים, אני לא רוצה שתלכי, גם אני פיתחתי רגש.
אבל ברגע שאת אומרת שאת יזמת, אני רוצה ללכת, אני כבר לא עומד
בזה, אני שולח אותך הביתה ועומד ליד הדלת של הבית שלי, את באה
ומנשקת אותי, נשיקה עצובה. את רוצה אותי, זה לא נראה ככה
אתמול.

אני לא יודע איך מסיימים דבר כזה, פעם ראשונה שאני כותב משהו
בכלל, גם להתחיל לא ידעתי, אבל הכול פשוט נשפך. אני מקווה
לקרוא את זה יום אחד, אז בטח אני אשאל את עצמי איזה מטומטם
הייתי שלא ראיתי את זה קודם.
אני רוצה אותך, אבל כבר לא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בקשר לסלוגן
הקודם: לא.



(מערבל בטון
החלטי)


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/7/05 22:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריק מיכלזון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה