תדמיינו ילד. תמים, קטן, חמוד, רגיש מאוד ועם עיניים גדולות
כאלה ושבאמת עדיין מ-א-מ-י-ן-!


הילד הזה חוזר הביתה (לאחר יום די מיוחד שאני אספר לכן אליו
בהמשך), מתיישב מול הטלוויזיה לאכול ולראות את סדרת הטלוויזיה
האהובה עליו שאותה הוא מקליט כל יום - "הסימפסונס".
הפרק שהוא רואה הפעם הוא הפרק שבו בארט מתאהב... אני אזכיר את
הפרק לכל אלה שלא "בעניינים". בפרק זה מגיעה ילדה חדשה לעיר -
קצת מבוגרת מבארט אבל אוהבת את אותם הדברים שהוא אוהב, הם
מתחברים די מהר, עושים תחרויות יריקה לגובה ולאורך, תחרויות
סקייטבורד ועוד כל מיני דברים שבארט אוהב... בקיצר, הוא מתאהב
בה תוך 10 דקות מהסדרה. אז היא מזמינה אותו בערב ל-tree-house
שלהם כי היא חייבת לדבר איתו על משהו חשוב - הוא מן הסתם כולו
התרגשות כל היום וכאלה. סוף סוף מגיע הערב והם נפגשים שם, היא
אומרת לו שיש בחור בבית ספר שהיא ממש מחבבת - בארט עוד מעט
מאבד את ההכרה, העיניים מתרחבות עוד והלב מתחיל להשתגע מהשמחה
(כי ברור לו שמדובר עליו), ואז היא ממשיכה ואומרת שהוא לומד
בכיתה כזאת וכזאת וקוראים לו כך וכך והוא גר בלה בלה - בקיצר,
לא בארט.
ברגע זה בארט עוצם את העיניים ומדמיין לעצמו את הסיטואציה
בצורה ציורית מאוד - הוא עומד מולה ועם המילים "well we won't
need THAT any more", היא בעזרת הידיים קורעת החוצה את לבו
בעודו פועם ישר מהחזה שלו...

עכשיו דמיינו שהילד הזה שרואה את הפרק הזה מאוהב (עד כדי שאי
אפשר יותר) בבחורה הלא נכונה. הכוונה שזאת לא הבחורה שהוא צריך
להתאהב בה כי לו אין מושג במה שקורה לו והיא הרבה אבל ה-ר-ב-ה
יותר מנוסה ממנו בכל הדברים ועכשיו מחפשת משהו אחר / שונה
בשבילה. אבל עדיין לשניהם יש המון דברים במשותף, אותם הדברים
מצחיקים אותם, אותם הדברים גורמים להם להיות עצובים, לכן הם
לאט לאט מתחברים ונהיים חברים ממש קרובים. הבחורה מלכתחילה
אומרת בכמה מקרים שהיא לא מעוניינת בשום דבר מעבר לחברות, לילד
זה לא ממש אכפת כי הוא פשוט רוצה להיות כמה שיותר קרוב אליה
וכמה שיותר זמן. אז שניהם מבלים די הרבה זמן ביחד. פעם, לאחר
שהיה להם יום מוצלח במיוחד ביחד, הם מגיעם לאיזה מקום והיא
אומרת שצריכה לדבר איתו מאוחר יותר. הילד מחכה בציפיה, מתחיל
כבר לפנטז שהנה יוצא לו משהו ממש טוב מזה שהם היו חברים כבר
כמה שנים. אז היא מגיעה ואתם בטח מנחשים מה היא מספרת - על
מישהו חדש שהיא פגשה והוא ממש נפלא וכל החרא שבא אחר-כך.
במציאות שלא כמו בסרטים אי אפשר לעצום עיניים ולקפוץ ליום הבא,
אז הילד מתאמץ כולו כדי לא להראות החוצה את כל מה שהוא הרגיש,
שרק היא לא תראה - אבל זה האמת לא כל כך קשה כי היא כולה עסוקה
בבחור הנפלא החדש ההוא ולא שמה לתגובותיו... אז הילד חייב
להיות חבר טוב ולהקשיב לה ולייעץ לה את מה שחשב להכי נכון שהיא
תעשה כדי להרשים ת'בחור החדש והנפלא...

הגיע הזמן לספר קצת על הילד הזה - הוא בשנות העשרים המוקדמות
לחייו, די חכם, מצחיק, לא יפה במיוחד (בחור ממוצע מבחוץ), אבל
התכונה הכי חשובה בו היא שהוא מאמין, פשוט מאמין בכל מה שילדים
קטנים מאמינים. החברים הקרובים יודעים את זה ומנסים פשוט לשמור
עליו מהעולם "האמיתי" לדעתם, הם מפחדים שפעם, אם הוא באמת יראה
עד כמה העולם אמיתי, הוא פשוט לא יוכל להתמודד עם זה. והם די
צודקים - בכל פעם שהוא נפגש עם דבר מכוער באמת בעולם הוא מרגיש
שחלק מהלב הילדותי והענקי שלו מת - וכך בעצם הוא מתגבר.

נחזור לסיפור. הוא מגיע הביתה כולו בשוק, חלק די גדול מהלב שלו
מת לדעתו והוא רואה "סימפסונס" - וכאשר מגיע החלק בפרק שמתואר
למעלה הוא מפסיק ללעוס, בוהה בטלוויזיה ומתחיל לחייך. חיוך כזה
של הארה - כמו שבטח היה לארכימדס כששכב לו באמבטיה. מבחינתו
זה חזק אפילו יותר מאם איזשהו שיח בוער היה מתחיל לדבר איתו,
כי הוא לא קורא את זה בספר או חבר מספר לו אלא זה ממש קורה
לו.
הסיפור הזה שאני כותב בטח היה עם מוסר השכל ממש שלילי אם הייתי
כותב אותו לפני כחודשיים. כי אחרי מה שמסופר כאן עברו עליו עוד
מספר מכובד של פעמים שבהן עוד חלקים שונים מלבו מתו.
אבל לפני כחודש לא היה אף human being שהיה שמח אפילו קרוב
לאותו ילד. אתם בטח ראיתם או אולי זוכרים מעצמכם שמחה אמיתית
של ילד, ועוד הילד הזה שכל כך רצה את זה וגם התבגר בגלל זה
אפילו. אבל ברגע שהוא בסופו של דבר "זכה" באותה בחורה לאחר כל
הזמן הזה - (ארבע שנים!!!) הוא נהיה שמח יותר מילד שמקבל את
הצעצוע שרצה כל השנה ליום ההולדת - וזאת one hell of a שמחה...


אני ארגיע אתכם ואגיד שלבו של הקטן נרפא כי הוא מחדש מאמין בכל
לבו.




אנשים, אל תתבגרו גם אם כל העולם ככה - שימות!!!