מסתכלת סביב, לא רואה כלום. אני רואה רבות, אני רואה כפרים
מרחוק, מעיינות וגבים, עצים לולייניים, אבל אני לא רואה דבר.
אני יושבת על הפסגה הגבוהה בעולם ומסתכלת למטה, אבל לא מוצאת
דבר.

אני לבד, אין איתי אף אחד. אולי למטה מישהו מטפס, נשמע פה
רשרוש אבן המתגלגלת במורד ההר, אני סוקלת אותו באבן. אני נורא
רוצה שהוא יצליח לעלות, אבל לא מרשה לו. אז אני מתהפכת, גבי
מופנה אליו, גם אם הוא יעלה, הוא לא יהיה איתי. אני מסתכלת
למטה על המדבר, השממה הקודרת ששוררת מתחתיי. ההוא שסקלתי הצליח
לעלות. בא לי לקפוץ עליו ולהרוג אותו, אבל אני מעמידה פנים
שאני לא שם. הוא מתיישב לידי, אני אפילו לא מפנה מבטי. אני
נורא רוצה לדעת מי זה, למרות שזה לא מעניין אותי. המדבר יבלע
יותר מן הארור הזה, האחד שעוקב אחריי כל הזמן. הוא יושב לידי,
וגם הוא מסתכל, לא על המדבר, עליי. העיניים שלו נוקבות בעור,
מכריחות אותי להניד את ראשי, אבל אני מתנגדת. הוא ממשיך
להסתכל, שורף אותי בעיניו ועכשיו אני כבר לא יכולה לראות את
המדבר. עוד מישהו מנסה להכיר אותי כמו המדבר, רק שבניגוד
למדבר, אני לא נתתי לו רשות. "אני לא אפנה את ראשי!" אני אומרת
בלחש ממולמל.

"YALUDEN", הוא אומר והקול שלו צורם באוזניים, עור התוף נקרע,
"תסתכלי עליי". אני לא יכולה לסבול את זה יותר, האש הזאת כבר
יותר חזקה ממני. אני מסתכלת עליו, רואה שזה הוא, ידעתי שזה
הוא, אבל משהו בו שונה. הוא בוכה, וקולו היגע קורע את המדבר
לחתיכות. למי אכפת עכשיו מהמדבר? אני לא יודעת מה לעשות, מצד
אחד אני יכולה לעזור, ומצד שני לא מגיעה לו עזרה. אבל אני
מחבקת אותו בכל מקרה, הידיים הן לא שלי, הן של הלהבה בתוכי.
הלהבה שהוא נטע. אני לא מצליחה להתנגד!

לפתע אני מרגישה דמעה לחה על לחיי, זולגת על פני כרית העור,
ונופלת על החול הרך. והוא נעלם. הוא יורד בחזרה למדבר.