עשיתי כל מה שרציתי, היה לי כיף. הרגשתי חופשיה והרגשתי שאני,
ורק אני, מחליטה מה קורה, מתי ועם מי... בהתחלה גם עם זה לא כל
כך הסתדרתי, אבל ברגע שהבנתי את הפרנציפ זה הסתדר, והתחלתי ממש
לאהוב את זה.

ואז הכל נפסק ברגע... פתאום הכל חזר לקדמותו, ובאותו הזמן גם
השתנה לחלוטין.
פתאום צריך לחשוב, ולהחליט, ולעשות, והכל ביחד...

וכל זה כשאני לבד.

כבר לא ביחד... כבר לא איתך, איתם.
ואני, שרגילה לביחד הזה, רגילה לכולם, רגילה להמולה, פתאום
נשארתי לבד.

וזה לא מרוע, לא בזדון ולא בכוונת תחילה, זה הכל בגלל יד
המקרה... זאת שהפכה עולמות ושינתה סדרים... שהפכה את העולמות
שלי ושינתה את הסדרים שלי...

ובכל פעם שאני חושבת שהסתדרתי, שאני יכולה גם לבד ושהכל מסתדר,
זה קורה שוב...
שוב פעם תוקפת אותה תחושת בדידות ועצב, אותה תחושה כבדה של
מכאוב... תחושה שגורמת לי לחשוב שזה לא באמת נגמר ושהדרך עוד
ארוכה... ארוכה מדי...

לא רוצה את הלבד, אבל גם לא רוצה את אותו הביחד...

רוצה...