בחלוקים לבנים הם באים בצמדים, לא מתייחסים לסביבה
לא רואים, לא שומעים, ללא רגש או אהבה
באים עם מכשירים, ושלל כדורים
המזרק כבר ביד, והחומר בפנים

והוא בפינת החדר מסתכל סביב, מחפש את האור ובוהה בתקרה
קרן שמש חודרת, הגוף כואב, מחכה לדקירה
צעדים נשמעים, רעש מנעול, רשרוש של מפתח
החיוך על פניו, מרוב יאוש הוא שמח

הוא מתחיל לרקוד ולברוח בכלוב, הלבנים הם חתול, הוא העכבר
מחייך לקירות, ידם בידו נתפסת ודמו נעצר
הוא מונף באויר, וכבר על המיטה קשור באזיקים
מנסה להתנגד, אך הם יותר חזקים

המחט חודרת, עמוק בזרוע, הוא לא מבדיל בין טוב לרוע
הוא נכנס לעולם משלו, וכבר מתחיל לדמוע
החורבות מאחוריו, הוא רואה ורוד
הוא רוצה מהחומר, עוד ועוד

חולפות השעות, הוא עדיין בתרדמת, לא רוצה להתעורר
מפחד מהפחד, אף אחד לא יודע אם הוא ישן או ער
מה יהיה עוד כמה שעות שההשפעה תחלוף?
לא חושב, מנצל את הזמן שהוא במעוף

קור אימים, בחוץ יום שרבי, והמזגן כלל לא דולק
הוא בתוך מעיל ותחת שמיכה, מתחיל להחנק
זקן עבות מסתיר ביראה ופחד את תווי פניו
הוא במצב הנוכחי - בגלל שהיה מאוהב

החומר יוצא מהגוף דרך הזיעה, הוא רוצה למות,
יודע שהגיע הזמן לחזור למציאות
משוחרר מהקשרים, בהליכה שפופה חוזר הוא לכלוב
מה בעברו, מה בעתידו, כלום כבר לא חשוב

מסתגר בתוכו, מתכופף בגמישות, חוזר לפינת החדר
במצב של שפיות יודע שאצלו הכל לא בסדר
זה המזל שלו, אלו הם חייו, כך עתידו נקבע
כעת הכל רגוע, עד למסע הבא.