אי שם בתוך חומות השקט, כשהבלוז מתנגן, יושב בתוך עצמי, אני
וההפוך על הבוקר מאונן. מנסה לבלום כאב על חשבון היצירה, אולי
אליי אני מתקרב. נע על ציר משומן מסיחרור כה מונוטוני, וזה אני
על הדף נמאס לי ממלנכולי. נפתח לתקווה ערורה, נפתח עמוק
לנסיקה, מרגיש אותה מתדפקת מעבר לדלת כבדה. ואני מחכה לחלץ
עצמי מחפש גרזן, כשאמצא אותו בחמת זעם אנתץ ואשתומם. מכה קלה
מעיפה את הידית והצוהר נפתח, חיים חדשים, על אדמות ערבה אפרח.

כל חיי חיכיתי, למה? למה שהובטח?
אי שם מעל בימת הרוקנרול השמח, זה רק אני ולא נותר עם מי
להתווכח.
שמיים כחולים זרועי עננים: לבנים, קלים ויפים, פנטזיה של אביב
נטוע אהבה של ימים. עובד על עצמי מפסל, מנגן, קורא וכותב, לא
אובד בתקווה עלומה, רק עושה מהלב. משאלת חיי המשמעות חוזרת ולא
מתאכזב...