"עובד אדמתו ישבע לחם".

כך כתוב: מי שעובד, ובפרט את אדמתו, לא ידע רעב. איפה זה כתוב?
אני לא יודע. אני גם לא יודע מי המציא את השטות הזאת. אני לא
מתעמק באמירות שאין בהן אמת. אבי שר את הפסוק הזה כמו תפילה.

אבי בא מוורשה. אחד ממיליון סוחרים קטנים, רוכלים, מבלי בתי
המדרש, שרודפים אחרי פרנסתם אך המחסור רודף אותם ושוכן קבע
בבתיהם.

הוא בא לארץ נישא על גבי חלום: להיות פועל ואח"כ, אולי, עובד
אדמה.
אבי היה מדבר בלשון מצועצעת, לשון חסרת מילים של יום-יום.
למשל: רק מי שעובד את אדמתו ישבע לחם ומי שזורע גם קוצר ומי
שקשור לנוף הירוק שמיו כחולים וכל הישג נקנה בייסורים וכל
ההתחלות קשות אבל הסוף יהיה מתוק מדבש ונסה שוב ושוב, בסוף יצא
לך משהו...
הוא האמין ומאוד השתדל להפוך את חלומו-אמונתו למציאות.

הייתה לי ילדות טובה אבל אני זוכר ממנה בעיקר מחסור עד כדי
קרקורי בטן. זוכר מסיבת סיום כתה ח' ללא השתתפותו של אבי
שהתבייש בלבושו; זוכר היטב מסע גדנ"ע כשאני נעול בנעלי הבניין,
מלאות מלט, של אבי, קטנות ממידת רגלי בשני מספרים, מה שהכאיב
לי עד כי סיימתי יחף ברגליים בצקות.

אבי הפך לפועל ועבד בפרדס. פועל פשוט, עם טוריה. מתקן גומות
מסביב לעצים ודואג למים חיים שיפרו אותם. לרוב עבד לבדו. הייתה
לו "חלקה" לה דאג. הימים הארוכים אפשרו לו לחלום. חלום, שעם
הזמן הפך למקובע: להיות מושבניק, עובד אדמתו שלו. והחלום הפך
למציאות. באחד מימי חודש מאי, ביום בו החמסין מצץ מן האוויר את
טיפת הלחות האחרונה, נשרכנו אחרי עגלה רתומה לפרדה, מצריפנו
שבפרדס אל ביתנו החדש שבמושב.

גם מהיום ההוא אינני זוכר אפילו מעט שמחה. אני יודע שהייתי
אמור להיות מאושר אבל לא הייתי. העתיד היה לוט בערפל. אני זוכר
רק את פני אחי בן השנתיים, שנרדם שכוב על פניו בחול הלוהט.
אמור הייתי להשגיח עליו אבל גם אני נרדמתי. אני זוכר עייפות
רבה. אני זוכר שלא קיימתי הבטחתי לאימי. אני זוכר את פני אחי,
הבצקות. תוצאת הירדמותו בחול הלוהט.

אבי היה חרוץ והחל מיד בנטיעות. נטע עצי פרי אירופיים, שהיו
מוכרים לו מ"שם". נטע תפוחי עץ, ארבעה עצים, ארבעה מינים. נטע
עצי שזיף שהובאו מארה"ב, מהעיר בורבנק. הוא רק לא שיער, שאדמת
החול השרונית לא תתאים להם. הוא נטע שש שורות של גפנים. ביניהם
היה אפילו תמר ביירותי. הוא לא ידע שיצטרך לרססם כל יום במרק
בורדו ולגפרם כל יומיים באבקת גופרית צהובה, שנכנסת לעיניים.
הוא שתל פקעות של תפו"א ובצלצלים, זרע זרעי מלפפונים ושתל
עגבניות. אפילו תות שדה שתל.

אבי, אימי, אני ואחי הקטן היינו עבדים לגידולי השדה, לעצי הפרי
שיבשו, לכרם שהעש אכל אותו.    
עבדנו את אדמתנו ולא היה לנו לחם לאכול.

חלומו של אבא התגשם במהופך. ואני שאלתי: האמנם עובד אדמתו
ישבע? שמיו יהיו כחולים? על פניו תזרח נהרה? אבא אמר: חכה
ותראה. חיכיתי, חיכיתי ולא ראיתי אלא מכנסיים מטולאות של בן
המהנדס, שקץ בהן.

גם המושבניקים האחרים, השכנים לנו, חלמו אותו חלום וגם הם
הצליחו, כמוהו. הישועה באה לכולם מעבודות חוץ. אבי הפך לפועל
בניין שכיר אבל לא ויתר על חלומו. את המעט שהמשכנו לגדל עיבדנו
אנו, אימי והילדים. בעיקר בשבת. אבא היה מעיר אותנו מוקדם
ואומר: רוצים לראות משחק כדורגל? (היינו מתפלחים ועומדים ליד
הגדר) קומו. קודם צריך "האעקן גראז", לנכש עשבים. מי שניכש
ערוגות תות יודע על מה אני מדבר. היום זה לא אז. כשאני רואה
תות בקופסה מתהפכת לי הבטן.

אוי, כמה שנאתי את השבת.