עציץ, דלת נעולה ו-ילד
בן ארבע
אני לא צריך להתאמץ כדי להיזכר במעשה ההוא. הוא יושב לי בקדמת
המצח ויוצא כל פעם מחדש.
מעשה בילד בן ארבע, בפח, שפעם היו בו זיתים כבושים או שמן
לטרקטורים ובדלת נעולה...
התגוררנו, הורי ואני, בצריף עץ קטן. אני זוכר רק חדר אחד,
פיילה, פתילייה, מזרון פרוש על הרצפה ומטת תינוק עם מעקות
מעצבנות. אני לא זוכר חדר מקלחת וגם לא שירותים.
שעת אחר הצהריים. הקצתי משנתי ורציתי קאקה. (סליחה, הקאקא הגס
הוא אביו של הקאקי המעודן). שררה דממה עמוקה כמו הבור בבאר
שבפרדס. דממה כזו טרם שמעתי. השקט קרע לי את עור התוף. אימי,
הצל שלי, לא הייתה. די היה בעובדה זו כדי שהעולם הקטן שלי
יתפורר, יפחיד ויאיים.
ואני רציתי קאקי. כל רגע שעבר דחף אצלי את הקאקי אל התחת
והתקשיתי להתאפק.
את סיר הקאקי החזיקה אימי מחוץ לצריף, הדלת הייתה נעולה והחלון
היה גבוה. הבטתי מסביב ועיניי ננעצו בעציץ הפח, שצמח בו
אספרגוס דוקרני. בטני הציקה לי מאוד. הושטתי יד ומרטתי את
הצמח. העציץ התהפך על צידו וחול רב נשפך ממנו. ידעתי שאימי
תכעס על שהרסתי את ה"גן" שלה ושכחתי לרגע את בטני. גררתי את
העציץ ההפוך אל החלון, טיפסתי עליו והצלחתי להדוף את החלון.
לא הספקתי לצאת בעדו ומעיי החלו מגירים על רגלי את כל שאכלתי
היום ואתמול ואולי גם שילשום. ניסיתי לעצור אך לא הצלחתי לבלום
את השיטפון. גם לא להפכו לזרם דקיק. מזוהם ומסריח השלכתי עצמי
אל מעבר לחלון והתחלתי לרוץ בשביל שיחי הטויה, שהוליך מהפרדס
אל "הבית הגדול". רגלי הרועדות ניגפו בכל מהמורה אפשרית. בכל
נפילה התפלשתי עוד ועוד בצואתי עד שהפכתי לערמה של קאקי.
בכיתי. חשתי יתום ולא רצוי, נואש ומסכן. בכיי נתגבר עד כי נדמה
היה לי שכל העולם שומע את יללתי.
אני לא בטוח שאימי שמעה אבל היא התקרבה ובאה. ניסיתי להסתתר.
התביישתי מעצמי.
לא הצלחתי.
אימי, שלא ראתה כל כך טוב, כנראה הריחה את הריח המוכר. היא
אפילו לא עצרה. פשוט אחזה בידי וגררה אותי אחריה.
"איך יצאת?"
"מהחלון".
"למה לא מהדלת"?
"הייתה סגורה".
אימי הושיטה יד והדלת נפתחה בקלות.
כמוה גם אני נדהמתי. איך ילד בן ארבע עושה כל כך הרבה קאקי?
ואיך מגיע אותו חומר מריח אל הקירות? ואיך יש על זכוכית החלון
כף יד קטנה שהקאקי צייר?
רציתי שאימי תביא כבר את הפיילה, תחמם מים על הפתילייה ותרחץ
אותי. זמן הרחצה הדו-יומי היה מרגיע ומאוד אינטימי.
אימי אמנם הדליקה את הפתילייה, העמידה עליה סיר מים ו...תקעה
לי סטירת לחי.
אחר כך היא לחשה כמו לעצמה: "אם כבר עקרת את הצמח שלי אז למה
לא עשית בפח? ואם ממילא שברת את החלון ויצאת ממנו, אז למה לא
התאפקת עוד קצת? אתה תינוק?"
רציתי לצעוק "כן, אני תינוק!"
אבל לא יצא לי קול. מוטב כך. עדיף היה שלא להעיר שדים מרבצם.
וגם לא היו לי תשובות לשאלות שלה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.