והדמעות שבעינייך הפכו לכוכבים, שנוצצים מעלינו בשמיים,
נוגעים בלבינו, ומטהרים את מחשבותינו, קסיופיאה.
והדמעות שבעיניי הפכו לאבנים קטנות, אשר יוצרות שביל,
אל עבר חלום שזנחנו מזמן.  
ואת הדם ניגבנו, ואת מאפרת החלומות, ניקינו,
ניקינו מאפר החלומות הבודדים.

חלומות של ילד, ילד אשר רצה להיות פיטר פן.
וילדה שרצתה להיות אסטרנאוטית, או אולי בלרינה.

בלרינה, כמו הבלרינה בקופסת הנגינה, שהתנפצה למיליוני רסיסים,
למיליוני חלומות,
כך התנפץ חלום הילדות של אותן מיליוני ילדות קטנות,
אשר כל רצונן היה להיות בלרינות.
ללבוש את הטוטו השחור, ללבוש בגד גוף קטנטן,
להחליק אט אט את הגרביון השחור.

ולקפוץ

לקפוץ לבמה, להסתכל על הקהל, ולרקוד,
להיות ברבור, נסיכה, או מלאך.
ולאחר מכן לחזור אל חדר ההלבשה להתיר את הפקעת הקטנטנה, לחייך,
ולנגב את הדמעות.
אותן דמעות שבכתה בעודה ילדה, כאשר הבלרינה התנפצה.