"נשמה בעשר שקל, נשמה בעשר שקל... בואו תקנו מהר..." צעק אחד
הסוחרים, היה זה יום חם וחולצתו השחורה הייתה רטובה מזיעה אך
הוא המשיך לצעוק שיבואו לקנות אצלו. בדוכן שמולו מכרו פיסטוקים
ופירות יבשים, בדוכן שמימינו שרשראות ועגילים ובדוכן שמשמאלו
דיסקים צרובים, מזוייפים כמו החיים של האנשים שבאים לשוק ההוא.
הוא הרהר לרגע ואז לקח את המגפון וצעק "נשמה בתשע שקל... מחיר
מבצע!!! נשמה בתשע שקל, כן, כן, גבירתי, בואי לקנות..."
מה בעצם היה שונה בדוכן שלו מהדוכנים האחרים? בדוכן שמולו,
שמכרו בו פיסטוקים ופירות יבשים, היה השולחן עמוס כל טוב ולידו
שקיות בשביל להכניס את האוכל לשקילה, בשולחן מימינו עמדו
שרשראות מרהיבות ועגילים נוצצים ומשמאלו דיסקים בשלל צבעים,
צורות, גוונים ומבחר רב. ומה לו? הוא עמד כך, מאחורי השולחן
שלו שהיה עמוס בבקבוקים סגורים שקופים, נראה היה שהוא לועג
לאנשים ולכן איש לא התקרב אליו.
הוא לעולם לא ישכח איך הגיע לעסק הנשמות, דרך חברו... הוא זכר
שיום אחד הוא לקח אותו לשוק ונתן לו לנסות למכור את הבקבוקים,
כולם חשבו שהוא צוחק עליהם חוץ מאשה זקנה אחת, היא התעניינה
בבקבוקים עד מאד, היא שאלה אותו כל מיני שאלות כמו "של מי
הנשמות הללו? האם הן נשמות אבודות או לכודות? איך ומאיפה השגתם
אותן?" ולכל השאלות לא היה לו תשובות אז היא לקחה עשרה
בקבוקים... הוא לא האמין למה בן אדם מסוגל אך חברו דודו שלקח
אותו למכור את הבקבוקים נתן לו את ה-100 שקל ואמר לו "הכל תלוי
באמונה". מאז האמין בהכל. הוא האמין שיצליח בלימודים והצליח
לעבור בקושי רב, הוא האמין שימצא מישהי יפה וחכמה לגור איתה,
אך הוא מצא פולנייה צעקנית שבישלה לו אבל עשתה לו את המוות...
אבל אמר תמיד תודה, יש אנשים שגם את זה לא מקבלים. הוא האמין
גם שתהיה לו עבודה מכובדת אך במקום זה מה? הוא מוכר נשמות
בשוק... עבודה ראויה לא היה קורא לזה, אבל מה שכן המוכרת
השחרחורת החמודה עם העגיל בטבור שמכרה לידו תמיד, בכל יום
שלישי שהוא בשוק, מסתכלת עליו בביישנות. ביום אחד חם בשבוע,
כשמרוב בלבול שכח להביא מים, ביקש ממנה מים, היא הביאה לו
לשתות וצחקה, שאלה בעיניים חלולות מה יש בבקבוקים, כשענה לה
נשמות היא שתקה והתרחקה ממנו, הוא לא היה צריך להגיד לה את זה,
כך חשב.
כך חלפו השנים, הם עבדו זה בסמוך לזה בלי לדבר ואז יום אחד הוא
אזר אומץ ואמר לה "רוצה לבוא לשתות משהו אחרי העבודה?" אבל היא
סירבה, הביטה על הבקבוקים ועיניה נעשו חלולות ומלאות פחד והוא
לא הבין למה.
אז הוא הלך לייעוץ, שאל את חבריו מה לעשות בנדון ואז חזר
לדודו, חיפש אותו בכל מקום ולא מצא, וסיפרו לו את האמת הנוראה,
מה שקורה אם נשמה משתחררת מהבקבוקים, היא רודפת אותך לכל חייך,
עד שתצליח להרוג אותך.
דודו שחרר בטעות, כנראה, את אחת הנשמות, למרות שכמו שהוא הכיר
אותו הוא חושב שעשה זאת מסקרנות. הנשמה רדפה אותו עד שהוא קפץ
מגשר, מאז נעלמו עקבותיו אך דם נמצא על הסלעים, הדם שלו... מאז
לא נגע בבקבוקים מעולם, הוא הפסיק לבוא לשוק וחי חיים פשוטים,
גר בדירה קטנה ולמד באוניברסיטה. הוא לא האמין שיצליח אך בכל
זאת הוא הצליח ובגדול והתחיל לעבוד בחברת היי-טק מתקדמת, שם
מצא מישהי יפה וזרק את הפולנייה לרחוב, את הבקבוקים השאיר
במחסן עדיין, מרוב פחד לזרוק אותם לפח, ושכח מהם. אחרי שנה הוא
זרק גם את זו שמצא, הוא חשב שלעולם לא ימצא אהבה אמיתית, תמיד
יישאר לבד. יום אחד, בהפסקה שלו, החליט ללכת לשוק, ריח
הבקלוואה גירה אותו והוא הלך בעקבות אפו. הוא נזכר בעבודתו
הישנה והצטמרר, אולי הוא יראה אותה, את השחרחורת עם העגיל
בטבור, ואחרי חמש דקות הליכה הוא זיהה אותה ובא לומר לה שלום.
היא זיהתה אותו ממרחק ונטשה את הדוכן שלה, חיבקה אותו חזק
ואמרה לו "חיכיתי שתשוב, התגעגעתי, אני אוהבת אותך..."
מאז אותו יום הם חיו ביחד והתחתנו, היא נכנסה להריון והכל היה
טוב ויפה...
אבל זה לא הסוף, בחיים לא הגיוני שהכל יהיה טוב ויפה, ואז הגיע
היום שהוא לא ישכח לעולם, שהיא הלכה להביא תמונה ישנה מהמחסן
הישן, היא כבר הייתה בחודש השמיני, היא הרימה את התמונה שלפתע
מעדה ונפלה על ארגז, היא שמעה קול זכוכית מתנפץ אך היא לא
נפצעה. "מזל שנפלתי על הארגז, הוא בלם אותי לגמרי." אך זה לא
היה כל כך מזל, יומיים אחרי הנפילה היא נעלמה, רק דם נמצא, ליד
הבניין... הדם שלה.
הוא היה שבור, הוא לא הבין איך כל זה קרה ואז נזכר, נזכר
בבקבוקים שבמחסן, הוא רץ לראות מה איתם ולבו נשבר כשראה את
כולם מנופצים שם, במחסן הארור, הוא בכה עד סוף ימיו ולא ידע
עוד אושר מעולם.