עישוניה החומים נפתחו, גדלו וגדלו עד שמילאו את כל העין.
עיניים בצבע חום כהה, מלאות הווית של כאב, מביטות בתמונה
שצולמה לפני כחצי שנה. שני פרצופים מחייכים הביטו בה. אוואן,
בהיר הפנים, עם שיערו השחור והארוך הביט מאושר אל העיניים
הענקיות שהביטו בו מבעד לתמונה. לידו, הייתה לידייה. שיערה
השחור התערבב עם שיערו של אוואן, עורה הלבן התערבב עם עורו של
אוואן. העישונים לאט לאט הצטמצמו וחזרו לגודלם המקורי. עיניה
הגדולות והעגולות של לידייה היו אחד הסממנים הבולטים ביותר
שלה. המשיכה להביט בתמונה, עצים ענקיים מסביבם, זה צולם ביום
ההוא, חודשיים לאחר ההיכרות ביניהם.

"עצים. ראית?"
"כן. טוב שאתה זוכר את הדברים האהובים עלי." אמרה לידייה והלכה
באזור. הביטה בעצים הגבוהים והשמנים שסביבה. "מקום נפלא" היא
קראה, על מנת שאווואן ישמע אותה מהמקום בו היה.
"את יודעת..." המקום הזה היה נתון להשמדה לפני חודשיים. לא
הצלחתי לברר מדוע הושמד. אבל טוב שכך." אמר בחצי חיוך.
"פשוט נפלא. אני בטוחה שיהיה אדיר אם תזיין אותי כאן." היא
אמרה עם עיניים מלאות תשוקה.
"עכשיו?" קירב אותה אליו. המחוך השחור אותו לבשה לידייה כבר
זרק לרגלם. "כל-כך אוהב אותך." אמר לה תוך כדי נשיקותיו על
גופה.
"לא לא. אל תגיד את זה. לפחות לא שוב."
"לפחות אני לא היחיד?"
"נכון. הדדי לחלוטין. אבל לא צריך להזכיר את זה. תחייה את
הרגעים המאושרים האלה, ואל תבכה כשאמות, אני אבוא לשמור עליך.
אני מבטיחה. אני אהיה לצדך, אהיה בתוך גופה של הבאה שתאהב.
הבטחה שלי."
חייך אליה. נישק אותה, ונישק אותה, ואת כולה...

התשוקה, כן התשוקה, אחד הדברים הזכורים ביותר בקשר הזה
ללידייה. היא ידעה שגם הוא יהיה אתה תמיד. הביטה באוסף החרבות
שקיבלה מאוואן ליום הולדתה ה-24. על אחת החרבות היה נחש בקצה,
ועל אחת הייתה גולגולת עם שני ורדים בעיניה. גם פגיון היה
באוסף הזה. פגיון קטן ונחמד, בשם היילי. לכל דבר היה שם, בעיקר
לחרבות והפגיון. היילי היה מתנה כפולה. כאשר קנתה מתנת גיל 25
לאוואן, היא קנתה מתנה כפולה: שני פגיונות, אחד לאוואן והשני
לה. נחצי מחוברים, נצחי שווים ואותה הישות.

"תאווה למוות. זה מה שיש לה. רצון לרצוח. רצון להשמיד ולהרוס.
היא תשמיד אותו, היא תרצח אותו."
"אני עלולה גם לרצוח את שניכם ולשתות את הדם אחרי זה." היא
ענתה לשניים מהחברים של אוואן כאשר שמעה אותם מדברים עליה
ביום-ההולדת של אוואן. "בגלל זה קניתי לו פגיון, שיהיה לידי
עכשיו. כשאתם כאן." חודש לאחר ההיכרות ביניהם, כבר ידעה שזה לא
דבר שאפשר להפריד. גם המוות לא יפריד ביניהם. ואם כן, לכל אחד
יש פגיון להצטרפותו אל האחר. היא קמה והלכה לאוואן, נישקה אותו
בחושניות, העבירה יד על כל גופו והפילה אותו על הספה
שמאחוריו.
"גם תאווה למין יש לה. אני רוצה לדעת מה יהרוג אותו קודם."

לא זה, וגם לא זה. לא באמת מתים מתועבה. דפיקה בדלת ניערה את
לידייה מהזיכרון על היום הנפלא הזה. כשכולה מלוכלכת, עם שיער
שלא נחפף שבועיים, ובגדים שחורים ענקיים זרוקים על גופה, פתחה
את הדלת.
"מעט כבוד אין לך? זיכרון על אהבה. אולי לא אהבת, אבל הוא אהב
אותך. היית כל חייו בשבילו!"
"יש כבוד, וגם זיכרון." ענתה לידייה בחצי פה.
"בגלל זה היית בהלוויה שבוע שעבר?" צרחה שוב, אמו של אוואן.
לידייה שתקה. שום דבר לא יצדיק את מה שעשתה, ליתר דיוק - לא
עשתה.
חשבתי שאת אוהבת מוות. בתי קברות. כמה פעמים גררת אותו לבתי
קברות כדי שזיין אותך? לפחות פעם בחודש!" לפחות פעמיים.
"את יודעת מה, אני אוהבת את אוואן. לעולם לא אפסיק. אבל הוא
מת. אין באמת דרך להחזיר אותו. וזה שאני אגיע להלוויה, ואבכה,
לא יעזור."
"זו אשמתך שהוא מת. בטח שוב הייתם באחת המסיבות עם הרוצחים,
שותי הדם החברים האלה שלך..."
"הוא לא מת בגללי. לפחות לא אני רצחתי."
"חיכינו לך בהלוויה. ציפינו לראות. אפילו אם היית באה עם חיוך
היינו מרוצים. לפחות הגעת!" המשיכה בצרחותיה ללא התייחסות
למשפט של לידייה.
"אני לא יכולה עם האשמות האלה. אהבה למוות זה דבר אחד. אבל
לרצות שאהבת חיי תמות? זה כבר מוגזם. אני יודעת שלא אהבת את
הקשר הזה, אבל זה לא מעניין אותי. את חושבת שלא קשה לי? קשה לי
לחיות בלי אוואן. בלי האהבה שלו. בלי המגע שלו."
"תמיד עניין אותך מין. ורק מין."
"עם אוואן. ורק עם אוואן." החלה להעלות את קולה לקצת מעל טון
האדישות שיצא מפיה קודם לכן. "החיים שלי כבר לא אותו דבר.
אוואן היה הכל בשבילי. החיים, הרצון למות, התשוקה, התועבות,
הכל!"
"מתי היו לך חיים? תמיד מוות." עיניה של לידייה נפתחו. עישוניה
גדלו וגדלו. נצצו מעט.
"את מאמינה באלוהים, אני מאמינה במוות."
"את משווה?" צרחה עליה האם יותר מתמיד.
"את לא מוכנה לקבל שונים ממך. אין לי מה לנסות לשכנע אותך."
הביטה בה. לאחר מספר שניות של שתיקה, לידייה לא יכלה לסבול את
זה יותר. "כרגע קמתי, אז תסלחי לי." גרשה אותה מהבית. נעלה את
הדלת ונפלה על הרצפה.

"אתה לא תשרוד שנייה נוספת איתה. שמונה חודשים זה כלום." אמר
לו ג'ק, שזה ארבע שנים כבר אוהב את לידייה ושבור מהפרידה
שלהם.
"לידייה מסתדרת אתי, אין סיבה שלא אשרוד אתה."
"יש סיבה אחת. רואה אותה? שם, עם הבירה ביד? היא תחייה לנצח.
היא מעין יצור נצחי, כמו מלאך מהשאול. נצחית." אוואן הביט בה,
ובזמן שכבר הסתובב להביט בג'ק, כדור מאקדח בידו של ג'ק כבר היה
בלבו. צנח על הרצפה. לידייה סובבה את ראשה להביט מהיכן הגיע
קול ההצלפה. מספר שניות חלפו. קמה ורצה לכיוון הדלת. פתחה אותה
וטרקה אותה מאחוריה.

לידייה קמה מהרצפה, הלכה לארון השמלות שלה. שם נחה שמלה בצבע
בורדו. מחוך, קשירות, חצאית רחבה קשורה למחוך.

Bring my body Carry it into another world. I know I live,
but like a stone I'm falling down.
Fly, I just want to fly Life is all mine

לבושה, מאופרת באיפור שחור ושפתיים אדומות, יצאה מהבית עם
היילי בידה. דמעות החלו להופיע. איפורה השחור נמרח על פניה
הלבנות. שיערה השחור התנוסס ברוח הקרה.
היא הגיע לשם, יער לאסטינג. האהבה והתשוקה שכנה שם, בין העצים,
עם העצים. הביטה בהם, ומצאה את החבל שהחביאה שם חודש לפניכן.

I can feel this rain Right now it's falling on me
Some days I cry alone, but I know I'm not the only one
Please be here when I arrive

היא ידעה שהיא תחייה. עם אוואן. היא לא באמת מתה, היא עוברת
לחיות עם אוואן. תקום לתחייה. כשתראה את אוואן שם למטה. בגללה
הוא הגיע למטה, לכן ייפגשו. בשבילה עשה הכל, כדי להגיע למטה,
להבטיח חיים לאחר המוות ביחד.
קשרה את החבל סביב צווארה, קשרה על העץ הגבוה ביותר מעליה.
תקעה את הפגיון בלבה. הושלך על האדמה...


http://stage.co.il/Stories/437646
http://stage.co.il/Stories/437631