התופים באו ממזרח.
תמיד באו ממזרח,  וקול הלמותם כפעימות לב, מזרימות עננים
מדממים לרקיע, שהפך לאפור חיוור ואז לכחול. זאת הפעם נדחפו
העננים ברוחות של שחר, שקידמו את פני מרכבות הבוקר. היא
הצטמררה ברוח הקיצית, שחלפה דרך הלבן שלבשה כאילו היה קורי
עכביש כסופים, ואולי בעצם כך היה.
היא עצמה עיניים, מסונוורת - לא מהשמש, שטרם עלתה, אלא
מהדמעות. עורה החל לצרוב כשהשמים האפירו באטיות לכחול, וכשהחלו
השלפוחיות הראשונות להופיע על עורה, נשכה את שפתיה עד שלא יכלה
להכיל את הכאב עוד, והוא בקע ממנה בדמעה כסופה, יחידה. היא
הסתובבה באטיות וירדה מהחומה, כושלת על האבנים המלוחות,
האפורות, שסרטנים וצדפות עקשניות דבקו בהן.
ואז צרבו קרניים ראשונות של שמש את  גבה. עיניה נפערו בבעתה,
והיא החלה לרוץ, מועדת על החולות הזהובים-לבנים, מתפללת שתגיע
למחסה לפני שתעלה השמש - ומוחה את דמעותיה בתקווה שמשהו,
מישהו, יעצור אותה כך שלא תוכל להמלט ממנו לעולם.
"לכי... מדוע אינך הולכת?"
רסיס זעיר מחלקו העליון של הכדור האדום, הזוהר, הבליח במזרח,
והיא זעקה בכאב ובפחד כשהרגישה את העור של גבה מתבקע ומתקלף,
מסתלסל ומשחיר בקצותיו. היא מעדה וצנחה על ברכיה, יודעת שלא
תוכל לקום עוד.
"קומי!"
היא יכלה לשמוע אותו בוכה בדמעות של אור, שהעיר את ציפורי
הבוקר בסבך - שהיה מרוחק ממנה צעדים ספורים. לו יכלה לזחול על
החול הלבן היתה עושה זאת - אך היא הרגישה אותו רותח תחתיה, את
רגליה וזרועותיה נכוות מהגרגירים הלוהטים.
"ארורה תהיי.." שמעה אותו מתייפח, "קומי! הרי לא תרצי
למות?.."
ואז כיסה ענן את השמש, והצל חזר אל החול שהשחפים המעטים
התרוממו ממנו, כשפרצה עדת זאבים מן היער. הכסף של פרוותם צרב
את פצעיה הפתוחים, והיא התייפחה כילדה קטנה כשנשאו אותה הרחק
משם, אל האפלה.

התופים נמוגו למערב, נשזרים בגלגלי מרכבתו. תמיד הלכו למערב,
וליבה הלך איתם. רק כשהיתה האפילה סמיכה כדם, התירו לה לצאת.
הם רתמו בשתיקה את מרכבתה לזאביה הכסופים, שייללו חרש עם לבה
כשנטלה את השוט לידיה, הרועדות עדיין מהלם הריפוי.
שפחותיה האילמות לא יכלו לנזוף בה, אך כשרחצו את פצעיה לא עשו
זאת בעדינות, והיא התכווצה בכאב רק מהזיכרון על כך. הן צדקו,
כמובן; לא היו הרבה דברים טיפשיים יותר שיכלה לעולל, וכשחלפה
במרכבתה הדוממת על הארץ, ראתה את השדות החרוכים ואת אותות
השריפה שהשאיר אחריו היום. היא הרכינה את ראשה בבושה, וידעה
שלא היתה לה זכות לפגוע בו כל כך.
הלילה היה קר ורענן, והיא זרחה באושר כשדהרה, כסופת רוחות,
בשמים האפלים. הכוכבים נוצצים הבהיקו בחיוך לעברה כשעברה לידם,
ואלה הרחוקים שלחו בוודאי נפנופי שלום, שיגיעו, באחד הימים.
הים געש מתחתיה, מי המלח עולים ומטפסים אל החוף, ובטלטול רגעי
הבחינה בחומה השבורה, מתכסה בקצף הגאות - וחשבה שגם המים,
כמוה, רוצים להגיע למקום שלא יזכו לו לעולם. הם הכו בסלעים
והיא האזינה לבכי שלהם, תופים וחלילים של לילה.
"זה לא יעזור, ילדה."
היא חייכה, מתנערת ממחשבותיה. "ערב טוב," אמרה, וקולה פעמונים
של כסף.
"לו יכלו בני מיני לצחקק בנימה מעשית, כבני אנוש," אמר הינשוף
הלבן בנימוס, "הייתי מעמיד פנים שהכל אצלך כשורה. את חושבת
יותר מדי, ילדה."
היא נאנחה. "לו יכלו בני מיני להישרף מבפנים," אמרה, "הייתי
עושה זאת. אך אין לי דבר, לבד מקור."
כנפיו הרכות טפחו לצידה, חסרות קול בלילה הקטיפתי. "אינני חש
כשעובר הזמן," אמר בהיסוס. "אבל את, אני מניח, יודעת היטב
מהו."
"אכן, אני יודעת," אמרה, קולה מצטרד. "זמן - הוא לכמוה לראותו
יוצא מבין העננים האדומים,נבל בידו וצחוק על פניו. זמן - הוא
לשחק שוב ביחד בחולות הזהובים של הים, ולאסוף צדפות על החוף;
זמן - הוא לצחוק בפליאה ובעונג לחיפושיות העפות ולציפורים
הצבעוניות, מכות בכנפיהן בדרכן למזרח ומותירות לנו כתרי נוצות
למזכרת... זמן," לחשה וקולה נחנק, "זמן הוא לצאת, ערב ערב,
לכסות הארץ באפילה, מקצה ועד קצה; ואחר לעצור את המרכבה, להתיר
את זאבי הכסף, לעמוד בחולות כשהים מלחך את אצבעות רגלי...
ולנוס על נפשי כשמתקרבים התופים." היא הרכינה את ראשה. "זהו
הזמן, ידידי, מה שהיה פעם ומה שהנו היום; ולוואי ולא היה
כלל."
המרכבה חרקה את רגלה במעלה העננים,וזמן מה הוא ריחף לצידה ולא
אמר דבר.
"אדבר עבורך," אמר לפתע. ואז הכה בכנפיו ונסק לתוך האפלה.

                           

היא ניגבה את הסכין הקטן על ירכה, והניחה את הארנבון פשוט-העור
לצד החוגלות המתות. עכבר קטן יצא מהסבך, מרחרח באוויר. היא
הביטה בו, הסכין רועד באצבעותיה. היא לא הטילה אותו. מעולם לא
נגעה בעכברים.
ביד זועמת אחת מחתה את הדמעות האורות שהחלו לבצבץ בעיניה,
מורחת נתיב של דם ושערות על פניה. היא קיללה, השליכה את הסכין
רחוק ממנה וכרעה לבריכה הקטנה. היא חפנה מים בכפות ידיים
קעורות, הרטיבה את פניה והניחה לידיה להתמלא מים שוב. הקרירות
הנעימה הרגיעה אותה. ומספיק כבר עם הדמעות הטיפשיות האלה,
חשבה. כמו נערה חולת רוח וגעגועים. היום היה יפה, אחרי הכל,
והיא עדיין יכלה ליהנות ממנו - כאן, בתוך הסבך. רטט של עונג
חלף בה כשהשתהה מבטה על הציד המוצלח.  הציד הסב לה את האושר
הגדול ביותר שידעה מעודה. הסיפוק שבביתור הגופות הצייתניות היה
כאין ואפס לעומת ההתרגשות שבמרדף בראש עדת זאביה, רגליה היחפות
מכות-מכות על אדמת היער, המדיפה ריח רקב ובלוטים.
שפמו של העכבר דגדג לרגע את ידה, והיא נעה בחדות. הוא מיהר
להיעלם בין טלאי האור, והיא עקבה אחריו במבטה, מחייכת למחצה.
ואז קפא חיוכה, וידיה החלו לרעוד כל כך עד שטיפות מים זוהרות
נטפו על עורה, עיגולים קטנים של חמימות. חמימות, מפני שהטלאי
שמש נימרו את הבריכה הקטנה, קורצים וצוחקים אליה.
שמש.
היא עצמה את עיניה בחוזקה, מחכה לכאב הלבן שיבוא, יקדח דרך
ארובות עיניה, יותיר אותה עיוורת. שפחותיה הדוממות ימשיכו
לרחוץ ולהאכיל אותה, וחוטמיהם הקרים והלחים של הזאבים ינחו
אותה אל המרכבה, הינשופים יתחבו לידה את השוט והיא תשב שם,
נוקשה בחושך שלה, ולא תראה אותו עוד, לעולם לא...
הכאב לא בא.
היא פקחה את עיניה, וזעקה נתמלטה מפיה כשהכתמים המטושטשים
התמקדו בחזרה לכדי עצים וחוגלות מתות. ידיה לא צרבו, ולא עלו
בהן שלפוחיות. עיניה לא רתחו בחוריהן כשהביטה בכתמים הבהירים
על המים, והעור העדין שעל גבה לא נשרף והתבקע כשפנתה מהבריכה
המוארת והחלה לפסוע בשביל שהוביל מחוץ לסבך.
המרכבה המתינה לה שם, כסופה ושותקת ומקורקעת. היא רתמה אליה את
הזאבים הכסופים, שיללו בפחד, ונטלה את השוט הכסוף בידה. השעה
היתה שעת צהרים, וצלילי נבל נישאו באוויר.
היא הצליפה בשוט, והזאבים פתחו בדהרה פראית, דחופה, חסרי נשימה
אך גם חסרי יכולת לעצור. היא נסקה יחד איתם, יותר ויותר גבוה,
עד שהגיעה אליו; והפעם היה אורו מחמם ולא מכאיב, כמו פעם, מזמן
כששניהם היו ילדים.
הוא הסב מבטו ממנה בזעקה כשראה אותה, מנסה, בחוסר תועלת, לכסות
את עצמו -
"לכי! אני לא רוצה להרוג אותך!"
"אתה לא תהרוג אותי," בכתה אליו, ידיה מסירות את שלו מפניו.
"אלים, כמה שהתגעגעתי אליך."
ועל אי אחד, אי שם בים,  צחקה נימפה אחת - שאי אז השגיחה על
זוג פעוטות, משחק וכושל בדשא, ולקול צחוקה כוסתה הארץ אפלה.
"איך זה?" לחש. "איך זה שאת כאן?"
"הוא אמר שידבר עבורי," בכתה לתוך כתפו. "אני לא יודעת למה,
ולא אכפת לי..."
"ולא תעזבי שוב?"
"לעולם לא."

                                   

כמה זמן עמדו שם, לא יכלה לדעת וגם לא היה אכפת לה; אך טפיחת
כנפיים חרישית אילצה אותה לבסוף לפקוח את עיניה.
"זה מספיק," אמר הינשוף הלבן. "נפגשתם. התחבקתם. עכשיו שובי
לאדמה."
"לא," היא אמרה, ובקולה סכינים.
"אני מצטער," אמר הינשוף, ואכן היה צער בקולו. "אך לא תוכלי
לכסות את השמש לנצח. בני האדם ימותו על שדותיהם הנרקבים,
רועדים בקור ובקדחת. אסור לך לעשות זאת."
"לא."
"ומי יודע? אולי, יום אחד, יתירו האלים שתפגשו שוב. החכמים כבר
עוסקים בחישובים... אך צר לי , ילדה. חוק הוא חוק... ועלייך
לרדת עכשיו."
"לא.." לחשה, וידעה שדיבר אמת.
היא התנתקה ממנו לאטה, דמעותיה משאירות כסף על פניו. ידיה החלו
להתחמם, והאור שבקע ממנו הכאיב לעיניה.
"זכור אותי," אמרה חרש. "אני לא אשכח לעולם."
"אזכור," הבטיח, מרכין את ראשו. "רוצי!"
והיא רצה, מסתחררת ברוחות ובפרוות זאבים, והאש שלו אכלה אותה
ושרפה בה, והיא ידעה שלא תוכל לרוץ עוד. היא צנחה מטה-מטה, אל
הגלים הרכים ואל החומה השבורה. המים הקרירים הרגיעו את עורה
השרוף, והיא הצליחה לבסוף לזחול החוצה, אל החוף, להסתתר בצל
החומה. כשהכו המים בסלעים שמעה את קול לחישתו נסחף ברוח הערב,
גווע אל תוך השקיעה: "היי שלום, אחות..."
ומרכבתו, אדומה וזוהרת, נעלמה במערב, ועמה התופים.