הפוליטיקאי קיפץ בכבדות בינות אבני המרצפת השבורות, מנסה
להתחמק מהסדקים ומטיפות הגשם הדקות שהחלו לטפטף כאילו
בפתאומיות לאחר יומיים של מזג אוויר סגרירי. טיפות הגשם הגבירו
את קצב נפילתן, הפוליטיקאי החיש את צעדיו. מתחת לגגון האדום
עצר ונשען בכבדות על חלון הראווה של החנות לבגדי תינוקות מנסה
להסדיר את נשימתו, חליפות קטנטנות בצבעים עליזים היוו לרגע
מסגרת רעננה לגופו העגול ומעילו האפור. הרחוב הצר התמלא בהמולת
אנשים ממהרים, רגליים רצות, שתיקה. במהירות ובראש מורכן חצה
הפוליטיקאי את הכיכר. ניגנת הכינור ניגנה בדבקות אל הגשם, הגשם
בנדיבותו מילא את נרתיק הכינור הפתוח.  הפוליטיקאי פתח בתנופה
את דלת הבאר המעוטרת פיתוחי מתכת כבדה ונכנס פנימה. האפלה
סנוורה אותו לרגע ועשן הסיגריות עטף אותו במסך מפתה.
הפוליטיקאי העביר את אצבעותיו הרטובות בשערו הרטוב, ותוך שהוא
מוריד את מעילו האפור הכבד התקדם לעבר הכיסא הפנוי היחיד שנותר
והתיישב ליד האנס.

הוויסקי הונח לפניו בקצב קבוע ובאותו קצב החליק לגרונו, מצית
בגרונו בערה רכה וממלא אותו, יחד עם הבדידות, האכזבה והכישלון.
הוא הניח את הכוס ומתח את צווארו לאחור, האנס הביט בו בעניין,
מחייך חיוך קלוש בזווית הפה. "שוב, חזרת, יום רע?".
"שנה רעה, תקופה רעה, חיים רעים", אמר הפוליטיקאי במרירות.
"מפליא איך כולם מתנקזים לכאן שהם בתחתית, ממש כמו מסיבת
כיתה", אמר האנס ופנה לכוסו הריקה. שתיקה נפלה. נגינת הכנרת
הרטובה חדרה את דלתות הבאר ונישאה על גבי עשן הסיגריות עוטפת
אותם בעצבות מלודית.
"מה הפעם?" שאל האנס לאחר רגע. "כמו תמיד", ענה הפוליטיקאי
כאוטומ,ט "זה אבוד, לגמרי ואני יודע את זה כבר כמה חודשים, אבל
ניסיתי, נתליתי, כנואש, העדפתי לא לראות. אבל אחרי הפגישה היום
להמשיך לשקר לעצמי זה יהיה ממש פתטי, אפילו בשבילי". האנס נראה
כאילו איבד עניין במונולוג והתרכז במפית הנייר שלפניו, הוא
מולל אותה בידיו עד שנהייתה רכה וחמה ואז החל ליישר את הקמטים
בקפידה. הפוליטיקאי עשה עצמו אדיש לחוסר העניין המופגן והמשיך
בנאומו "אני כבר בן 47, והשנה זה אבוד. בבחירות הבאות אהיה בן
51, וקשה לי להאמין, שמה שלא הצלחתי להשיג בעשרים ושבע שנות
קריירה, אני אצליח להשיג דווקא בארבע השנים הבאות". האנס נטש
את המפית החצי מקומטת "ומהו, מהו הדבר שבאמת ניסית להשיג בכל
השנים הללו?". הפוליטיקאי נעץ בו מבט כמורה בתלמיד השואל שאלה
ברורה מאליה "מה זאת אומרת? להיות הראש, בטופ".  "ואז מה?"
הקשה האנס "זה מה שבאמת הניע אותך כל השנים הארוכות האלו?
הכותרת? התואר?". "וההטבות" אמר הפוליטיקאי בחיוך מריר.
"שטויות", הצליף בו האנס. "כסף, לא חסר לך, נשים? סקס? תמיד
היו ותמיד יהיו, לנשים לא משנה התואר, הן יפתחו רגליהן בשמחה
לכל מי שהן רואות בו הבטחה ואתה תמיד היית ההבטחה". "אני מניח
שאתה צודק" נאנח הפוליטיקאי ועצם את עיניו "אבל זה לא מקל על
תחושת האכזבה". "ברור שלא, זה אפילו מוסיף עליה", ענה לו האנס,
עוצם אף הוא את עיניו, ידו מלטפת את קפלי המפית בתנועות
חושניות, מיומנות.  

הם ישבו יחד לבדם רגע ארוך, עיניהם העצומות מביטות בכוסותיהם
הריקות. הצינה שהכתה לפתע בגבו של הפוליטיקאי ניערה אותו
משרעפיו והוא פקח את עיניו והביט באנס. האנס מצדו הסב ראשו
והביט בדלת שנפתחה, ובשני הסטודנטים שנכנסו, ניערו את ראשיהם
בתיאום, התיישבו זה מול זה בשולחן הסמוך אל הבאר והחליפו בניהם
מילים מהירות בקולות כבושים.  
"על מה אתה חושב שהם מדברים?" שאל הפוליטיקאי מבלי להסיר את
מבטו מהאנס. האנס הסב מבטו אל הפוליטיקאי, עיניים כחולות
עייפות פגשו בעיניים חומות מובסות. "בדיוק על מה שאנחנו דיברנו
שנכנסנו לכאן שהיינו בגילם, אחרי השיעור של יום רביעי. מה זה
היה? במימון? רק השנים עברו. השאיפות לא תלויות בזמן ובמקום,
כולנו רוצים אותו דבר, כולנו לא נשיג אותו לעולם. לפחות לא
בימי חיינו". זיק של עניין הפציע בפוליטיקאי מתוך התבוסה
"באמת? מה אנחנו רוצים? אני רציתי להיות הראש, אתה רצית משרד
בקומה העשרים ושש, אתה הצלחת, אני לא. וגם אחר השיעור במימון
של יום רביעי, אני קראתי את הביוגרפיה של קיסינג'ר ואתה את
העמוד של המניות מעיתון שסחבנו מהדלת של הרוקח בבוקר בדרך
לאוניברסיטה". "זה יותר חמור ממה שחשבתי", אמר האנס לאחר שתיקה
של רגע. קולות השיחה זמזמו באוזניהם, מטרידים, אולי מטרידים
יותר כי הדהדו בשקט הפתאומי - לפתע שמו לב כי נגינת הכנרת
פסקה. מעניין היכן היא, תהה לעצמו הפוליטיקאי וכאילו קראה את
מחשבותיו נכנסה הכנרת אל הפאב והתיישבה לבדה בשולחן פינתי,
מצונפת ורטובה.

"אז כנראה שזה כבר לא יקרה", אמר האנס, "לא לך ולא לי".
"איבדתי אותך", אמר הפוליטיקאי, "מה כבר לא יקרה?" "אנחנו
כנראה כבר לא נצליח להשאיר חותם על העולם, בטח לא בימי חיינו,
וככל הנראה גם לא יזכרו אותנו לאחר מותנו, נהייה כאן לתקופה
שנקצבה ונחלוף, כאילו לא היינו. אני ואתה, אחרי כל השאיפות, כל
התכנונים, נכשלנו. לא, לא הצלחנו להתרומם ולו בראש מעל כל
שמסביבנו. נשארנו בגובה הבינוניות המאכזבת". האנס הפסיק והביט
בפוליטיקאי כמבקש אישור, אך לאחר רגע התעשת והמשיך "זה מה
שכולם בעצם רוצים, מבקשים, לפרוץ את מגבלת הזמן והמקום בה
נבראנו, להגיע אל הנצח, שבעוד מאות שבשנים, ידעו שהיינו,
שעשינו. הרי כסף ונשים ואפילו תואר, מה זה בעצם? זה כאן ועכשיו
אבל זה לא מחלץ אותנו מהבינוניות. לא מחלץ מהידיעה שהאיכויות
שלנו תלויות מקום וסביבה ולא עוברות את מחסום הזמן ושלמרות כל
מה שחשבנו, אנחנו כנראה לא מספיק טובים, לא מספיק בשביל ספרי
ההיסטוריה, ובטח לא בימיי חיינו". שתיקה נפלה, הפוליטיקאי שהיה
רגיל לשתיקותיו של האנס הופתע מהדברים ומהטון החריף בהם נאמרו,
"חשבתי שנטשנו את השאיפה הזאת, שטמנו אותה בארגז בעליית הגג
ביחד עם המחברת במימון". האנס חייך "לא, פשוט עבדנו על עצמנו,
שהתבגרנו, שנטשנו את חלום הילדות לשנות את העולם, אבל בעצם אף
פעם לא רצינו לשנות את העולם, רצינו שהעולם ינציח אותנו. רצינו
להיות חלק ממנו, לתמיד. לקח לנו זמן להבין שזה לא יקרה,
שגורלנו לא שפר עלינו להיות כמו וולטר סיקריט ולהיזכר לנצח עוד
בימי חיינו". גבו של הפוליטיקאי הצטמרר למשמע ההשוואה.
"ובכן", אמר הפוליטיקאי בהיסוס לא אופייני "אני כלל לא בטוח
שזו הדרך בה אני רוצה להיות מונצח". "זה זמני", אמר האנס
בידענות "הרפלקס של ברירת התהילה. אתה עדיין שקוע באכזבה שבאה
עם ההבנה. חכה ידידי, הריקנות תגיע ואתה הרעב, ופתאום, כבר לא
תחשוב כמה נורא להיזכר כמרטש, אלא כמה הכרה, פרסום ותהילת עולם
מתלווים לתואר. ואם נחשוב רגע על ההיסטוריה, את מי אתה זוכר
יותר טוב, את קיין או את הבל? את אדולף היטלר או את גוסטב
החמישי? רפלקס ידוע אבל זמני, חולף ומתגמד מול דחפים חזקים
ממנו"

"אני באמת רציתי לשנות את העולם", אמר הפוליטיקאי מהורהר,
"החותם עליו אתה מדבר. כן, רציתי, אבל לא כמטרה עיקרית, היה
יכול להיות נחמד אם היו זוכרים שאני גרמתי לעולם להיות אחר,
טוב יותר..." "שטויות", הצליף בו האנס, "לא רצית לשנות את
העולם, רצית  ליצור אותו בתבנית שתנציח את עצמך. רצית לבנות
מודל למשהו שיהיה שלך, רק שלך, ואף אחד לעולם לא יוכל להפקיע
את זכויותיך בו. אף פיסיקאי לא שואף לפצח את סודות היקום בשביל
ליצור עולם אחר, טוב יותר. לזוכה פרס נובל הידיעה שתרם לשיפור
העולם לא מעלה את ערכו של הפרס אפילו לא במעט. ההכרה, התהילה,
ההגעה אל הנצח. זהו הכוח המניע, את הכימאים במעבדותיהם, את
הסופרים על מכתבותיהם, את הגנרלים במרכבותיהם וגם את
הפוליטיקאים בלשכותיהם. הם, כולם בדיוק כמוך ידידי היקר שבויים
בניסיונותיהם בבריאת עולם "טוב יותר" שבעצם משמש כמסווה נהדר
לשאיפותיהם האמיתיות. להיות אלוהים, לנסות כוחם בבריאה, ביצירה
של משהו, שלא כמוהם, יהיה אלמותי".
"צר לי, אבל בנקודה זו אתה טועה", אמר הפוליטיקאי, "מה אכפת לי
מה יקרה אחרי מותי? חותם? תהילת נצח?. הרי אחרי מותי אני לא
אשב אי שם בשמים מרחף על ענן ואחווה סיפוק רגשי מכל פעם ששמי
יוזכר. השאיפה שלי מתמקדת בלהשיג מטרה, קטנה, עכשווית, שהשגתה
הייתה גורמת לי אושר, ממלא ומספק, עוד בימי חיי". "התעקשותך
לשקר אפילו לעצמך ממש נוגעת ללב", אמר האנס, "השגת כבר הרבה
מטרות, ותמיד היו מטרות חדשות, כשהמטרה זמנית, מוגבלת לעולם
הזה, כמות האושר שאתה שואב ממנה מוגבלת, והריקנות משתלטת מהר
מאוד, חוסר המנוחה, הבערה לחפש מטרה חדשה".

הכנרת החלה לבכות בכי חרישי, מים מלוחים התערבבו עם טיפות הגשם
הצלולות שטרם יבשו על פניה. הסטודנטים הפסיקו את שיחתם והרכינו
את ראשיהם בחוסר נוחות, חשים כמתפרצים לנוכח דמעותיה. המוזגת
השמנמנה הניחה בפניה כוס מלאה ומיהרה להסתלק בחיוך מתנצל.
הפוליטיקאי והאנס לא הסבו את ראשיהם. המועקה התחרתה בעשן
הסיגריות על הכבדת הנשימה.
"קח אותה לדוגמא, זוכר? המחוננת של הקולג', מיועדת לגדולות,
יעדה עצמה לגדולות. עדיין, הנגינה שלה גורמת לשמיים לבכות. אבל
היא לא כתבה את הסימפוניה שעוד לא נכתבה, ושמה לא ימנה בשורה
אחת עם גודלי העולם. היא זמנית, חולפת, כמונו. מנת האושר שהיא
מפיקה מהנגינה המושלמת שלה, מספיקה לשכך את ההחמצה עד
שהאלכוהול מתחיל לפעול ביעילות. ולפעמים, כמו היום, שהאלכוהול
מאחר להגיע, זה אפילו לא מספיק." האנס שאף את אויר החדר ונשף
החוצה סילון עשן פאסיבי, "לא צריך שאיפות גבוהות בשביל לרצות
לנסות את כוחך בבריאה, לרצות להיות נצחי. גם המוזגת השמנמנה
חיה בתחושת החמצה שהיא לא יודעת את מקורה, חוסר הנחת שבה לא
נרגע ממזיגת אלכוהול, היא פשוט לא מודעת, לא יודעת בדיוק מה
היא עדיין מחפשת. אבל אנחנו, אני, אתה, הכנרת, מודעים לכישלון,
מבינים מה החמצנו, וזה כואב, וזה מצריך אלכוהול והרבה". "קצת
מתנשא", אמר הפוליטיקאי בתגובה. "נכון", ענה האנס בפשטות. "אבל
נכון", הסכים הפולטיקאי לאחר הרהור של רגע. "נכון", חזר על
עצמו האנס כהד, הוא חייך אל המוזגת השמנמנה והזמין עוד משקה,
נועץ מבט מפתה, מגורה, בכפות ידיה האוחזות בכוסות הכבדות.

הם לגמו בשתיקה, ממהרים  להחזיר את הכוסות למצבן הטבעי, הריק.
"אז מה עכשיו?" שאל הפוליטיקאי "אני כבר לא אשאיר חותם, ואפילו
את המטרה הקטנה והזמנית שלי אני כבר לא אשיג, מה עכשיו?"
"עכשיו תשתה", אמר האנס ולגם את שאריות הנוזל הזהוב מכוסו,
"ומחר, מחר יבוא השעמום. הוא יישאר ויתעצם ויתמלא מעצמו, עד
שתבחר דרך פעולה, אסטרטגיה חלופית". "אסטרטגיה חלופית?"
התעוררה בפוליטיקאי הסקרנות. "אסטרטגיה חלופית", אישר האנס
והמשיך "לפני כחמש שנים בפעם הראשונה שהבטתי דרך החלון מהקומה
ה-26 הכתה בי ההכרה. בשיא ההצלחה הבנתי שנכשלתי. לקח לי זמן
לגבש את האסטרטגיה החלופית, שבדיעבד, היא כל כך פשוטה, כל כך
מתבקשת"  האנס עצר כמבקש לחדד בשקט את פשטות הפתרון, "אני עושה
ילדים". "ילדים?" שאל הפוליטיקאי ספק בחוסר אמון ספק באכזבה.
"כמה שיותר ועם כמה שיותר נשים" ענה האנס. "אתה מבין" הצטדק
האנס לאחר רגע "זהו החותם שאני אשאיר על העולם. נכון, התהילה
וההכרה לא יגיעו בימי חיי, אבל שאני אשב שבם למעלה על הענן
ואביט למטה, ואדע שאחד מילדי, או ילדיהם הצליח והשאיר חותם.
ואז אדע שיש בזה חלק ממני, שזה בעצם אני, במהדורה משופרת, טובה
יותר, אבל אני. ככה חלק ממני ימשיך לחיות גם לאחר מותי, ישא
אותי הלאה. הגנים שלי, התמצית, החלק הטוב ביותר שלי יצליחו
במקום שבו אני נכשלתי".  האנס המשיך כמשה השוטח תורה מסיני
"החותם יושם, פשוט ייקח לי עוד דור אולי אפילו שניים, אך זה
יקרה. לכן אני גם מחפש נשים, שיש בהן משהו, שהיו קרובות אל
החותם אבל גם הן לא הצליחו, ובעזרתן אני יוצר מיזוג של גנים רב
עוצמה, שיצליח, ודרכו אני אצליח".

"מה אתה מופתע?" שאל האנס לאחר שתיקה ארוכה "תחשוב על זה,
הפתרון כל כך ברור שמיליוני אנשים בעולם בוחרים בתת מודע מדי
יום. אפילו המוזגת השמנמנה בחרה בו מבלי להתכוון. ילדים הם
ההזדמנות האחרונה שלנו לנסות להנציח את עצמנו, אנחנו תולים בהם
את יהבנו, את כל תקוותינו, שיצליחו במקום בו אנו נכשלנו. בין
אם נודה בכך או לא, אנחנו חיים דרכם. אני את הילדים שלי בחרתי
שלא להכיר, אבל אני סומך עליהם, עלי, על מה שנתתי להם בעצם
בריאתם, הם יצליחו ואני אתם".

השתיקה הפכה להיות כבדה, הם התעטפו איש איש במחשבותיו. קולות
הרקע התעמעמו והפכו לזמזום מטריד. לפתע הזדקף הפוליטיקאי, הביט
בשעונו, פלט התנצלות מהירה והחל לובש את מעילו, האנס הביט בו,
מודע לחוסר הנוחות בקולו ולחיפזון בתנועותיו ותהה שמא הרחיק
לכת בנאומו, אחרי הכל, מעטים יקבלו את התורה, את הדרך בה בחר,
יבינו אותה נכונה וימנעו מביקורת, מסלידה, ולפתע היו ניעורו בו
ספקות האם הפוליטיקאי שייך לקבוצה זו. מנסה להקל על האווירה
חייך האנס אל פוליטיקאי, "מחר?" שאל. "מחר", ענה הפוליטיקאי
מבלי להביט באנס ומיהר לעזוב. האנס ישב עוד כרגע ובהה בשתי
הכוסות הריקות, אחר כך הזדקף, היטיב את שיערו והביט בכנרת
שעדיין הסבה מצונפת ליד השולחן הפינתי, אם כי בכייה שכח. נראה
שהאלכוהול היטיב עמה, חשב האנס. בחיוך מפתה הזמין האנס עוד שתי
כוסות משקה מהמוזגת השמנמנה ועבר לשבת ליד הכנרת, בשתיקה העביר
אצבעות מיומנות בשערותיה בזמן שלגמה מהמשקה.

הפוליטיקאי יצא אל הרחוב הקר, החושך קידם אותו בברכה, הגשם
פסק, צלילים אחרונים מנגינת הכנרת עוד ריחפו בכיכר, נמוגים
לאיטם. הוא החל צועד במהירות, נאומו של האנס הטריד אותו,
והטרידה אותו עוד יותר  ההזדהות שחש עם רוב הדברים שנאמרו. איך
אחרי חיים שלמים אנשים עוד יכולים להפתיע, חשב לעצמו. לאחר
פינת הרחוב נעצר הפוליטיקאי אל מול החנות לבגדי התינוקות ותהה
האם תמיד הייתה שם ואיך זה שמעולם לא הבחין בה קודם. דקות
ארוכות עמד אל מול החלון הצבעוני נועץ מבטו, נושף הבל פה חם על
כפות ידיו, מופתע לנוכח סערת הרגשות שעוררו בו החליפות
הזעירות. אשת הפוליטיקאי פתחה לו את הדלת בשובו, הוא הביט בה
וחייך חיוך רחב אשר הפתיע אף אותו. באותו הלילה אהב אותה
בתשוקה שלא ידע שעוד קיימת בו. מחר יבוא השעמום, צפו בו
מילותיו של האנס רגע לפני שנרדם ערום, מקשיב לנשימותיה השלוות,
המנחמות. נכון, חשב הפוליטיקאי, הוא יבוא, אבל אני מוכן
לקראתו, ואני לא לבד. הפוליטיקאי חיבק גבה הערום, מושך אותה
לעברו ושקע בשינה משכיחה.