אני נמצאת במקום שכבר מיליון אנשים היו בו.
כמה עצוב זה שהתחושות האלה שאנחנו מרגישים, שמרגישות כל כך
מיוחדות וסובייקטיביות, הן תחושות שמיליון אנשים מרגישים
כמוני.
ובטוח שהיה לפחות סיפור אחד כמו שלי.
ואין משהו שהוא מיוחד באמת.
אני לא מנסה לכתוב פה איזו יצירה מדהימה.
סתם מחשבות ואולי אדע שמישהו מזדהה.
(כבר אמרתי שיש מיליונים... :) )
אחרי כל מערכת יחסים שהייתה לי כתבתי פה איזה סיכום יחסים.
ועכשיו הם נגמרו - לא נגמרו כזה.
ועכשיו הוא אפילו לא בן-זו-- ואני לא מצליחה לשנוא.
וזה ממש מתסכל.
כבר שבועיים שאני שוב לבד. אבל לגמרי איתו.
הריבים והבכי, הוא היה שותף כמעט להכל.
איך מתנתקים ממישהו שאוהבים, שאוהב אותך ושהיחסים ביניכם היו
פשוט טובים?
אז המעטים שבחרו להיכנס לקרוא את ה"יצירה" הזו שבטוח שגם אין
לה כותבת פיקנטית במיוחד
(עוד לא בחרתי שם, אני יודעת שהוא לא יהיה מוצלח במיוחד...).
אז אולי אני קצת תמימה וחושבת שכשני אנשים אוהבים זה לא יכול
להגמר. כי פשוט ככה.
זה לא מה שאמור להיות, אז יש צבא ולא מתראים הרבה וזה קשה.
וכנראה שגם לו קשה עם המחויבות וחוסר הזמן (עכשיו כל מי שקורא
את זה מתחיל לפקפק ואם הייתם קוראים את שאר הדברים שכתבתי, אז
אני נוטה לפקפק תמיד. אבל אני חושבת שהפעם אולי זו כנות...).
אז אולי אפשר להבין אותו, ואני באופן עקרוני בנאדם מאוד מבין
וסימפטי.
אבל גם מאוד עקשן ולא משנה מה אני אגיד: לא השלמתי עם זה. לא
עיכלתי את זה. והכי חשוב אני לא מקבלת את זה.
ואחרי שבועיים של ריבים-דיבורים-וצחוקים. שלא כוללים שיחות על
לחזור-לא לחזור.
התנשקנו.
ואתמול כאילו שומדבר לא השתנה כאילו בלי המועקות והמצב המגעיל
שהיה.
פשוט אושר טהור, שלא הרגשתי הרבה זמן...
הרוגע שהוא כמעט אף פעם לא רגש שיצא לי להרגיש, נחת עליי ובכלל
בלי אזהרה ועכשיו אני ממש רוצה לנסות לראות אם זה באמת כזה
נחמד להיות בנאדם רגוע... :)
בשביל להתעודד אני שומעת שירים של מירי מסיקה, כי עכשיו אפילו
jagged little pill של אלאניס לא עוזר.