בדרך כלל הוא לא היה הולך לפאבים, אבל באותו הלילה הוא ישב על
איזה בר עלוב של פאב ירושלמי יומרני. הוא לא אהב ולא העריך את
המקומות האלה, עם העיצוב המלאכותי, שניסה ולא הצליח להראות
אותנטי. לא היה ברור לו אם מי שהכניס למקום את כסאות הברזל
העקמומיים, לא היה מעולם בפאב אמיתי, או סתם ניסה לחסוך עוד
כמה שקלים. אבל הבעיה בעצם לא הייתה הכיסאות אלא מי שישב
עליהם. איך שלא תסתכל על זה, הוא אמר לעצמו, אין לך שום דבר
משותף עם האנשים האלה. כל ניסיון עקר לשיחה יוכיח את הנקודה
הזאת אחרי חצי דקה.
הלילה סימנטוב היה מיואש מזה שהעולם יכול להציע לו כל כך הרבה,
אבל משום מה מציע כל כך מעט. על זה בדיוק הוא חשב כשהחליט שמה
שהוא חייב לעשות זה לצאת אל תוך הלילה. מיד אחרי הפראזה הזאת
'לצאת אל תוך הלילה', הוא הבין שאין לה שום משמעות, לבש ג'ינס
ובחר באופציה שנראתה לו הכי פחות משעממת וכללה בירה וכיסא.
"אפשר לעזור לך?" שאלה אותו הברמנית כשהתיישב.
הה! אם אפשר לעזור לי? בטח. בית קטן עם נוף לים ומערכת יחסים
ארוכת טווח יהיה מצוין. הברמנית כנראה לא הייתה קוראת מחשבות
כי היא המשיכה להסתכל עליו ולחייך. סימנטוב הסתכל עליה והרגיש
איך חמימות מתחילה להתפשט לו בגוף ולהרפות לו את השרירים. הוא
נעץ בה מבט בוהה וחשב על העובדה המשמחת שהיא רוצה לעזור לו. את
בהחלט יכולה לעזור לי, הוא חשב. שבת בבוקר, גשם דק יורד בחוץ,
ואני מכין לך ארוחת בוקר. 20 שנה כאלה יעזרו לי מאוד, הוא חשב.
הוא רצה להגיד לה את זה אבל החליט שעדיף להזמין חצי ליטר
טובורג בינתיים.
הוא ישב על הבר מיואש והוגה, ושתה את האלכוהול שלו לאט לאט,
מנסה לגרום לו לחדור עמוק לתוך המוח. לגימה, מבט. מבט, לגימה.
הברמנית הייתה קצת עסוקה, ולכן לא יכלה להמשיך לעמוד מולו. היה
לו קצת קשה לקבל את העובדה הזאת. באותו רגע אפלולי הוא ידע
שהוא חייב להשכיב אותה או להתחתן איתה - ורצוי שניהם.
מה להתחתן? מי להתחתן? הוא התעצבן על עצמו. לך הביתה, תעשה
מקלחת קרה, ותירגע, לפני שאתה משפיל את עצמך. אתה לא זה שאמר
שלעולם לא תתחתן? אתה לא זה שרוצה להיות חופשי כמו חתול רחוב
שנייה לפני שהוא נדרס?! הוא שאל את עצמו בלהט.
לאור השיחה המוזרה והמטופשת שניהל סימנטוב עם עצמו, התיישב
לידו בלונדיני גדל גוף, שלבש ג'ינס וחולצה לבנה שנראה כי הייתה
קטנה עליו בכמה מידות ונועדה להבליט את מאמציו בחדר הכושר.
"היי, אלינור", צעק הבלונדיני במלעילית, "תביאי פה איזה
קורונה" וחייך אליה חיוך פלרטוטי.
'בינגו!' חשב לעצמו סימנטוב בסיפוק, 'קוראים לה אלינור'. באשר
לבלונדיני, לסימנטוב היה חשק להתנפל עליו בתנועת חניקה, ולמחוק
לו את החיוך מהפנים, אבל הוא חש שיחסי הכוחות האובייקטיביים
בינו לבלונדיני לא תומכים חד משמעית בצעד כזה. הבלונדיני,
לעומת זאת, פיזר חיוך גם אל סימנטוב, שלווה בקריצת עין מעוטת
משמעות. סימנטוב הרגיש שהוא מאוד קרוב לקצה, אבל הצליח בינתיים
להפיק מעצמו חיוך קלוש ומזויף ובקושי להסתיר את התיעוב שהוא חש
כלפי הג'סטות הדביקות של המגודל. סימנטוב אף פעם לא הבין את
האנשים האלה שמנסים לכפות עליו מין אחוות גברים מצ'ואיסטית, או
כל אחווה אחרת. במקרים כאלה, הצליח סימנטוב, בקושי רב ולדקות
מעטות בלבד, להיות מספיק נחמד כדי לא להעליב, וניסה להיות
מספיק לא נחמד כדי שלא יחשבו שהוא מעוניין בשיחה, או אפילו
יסבול שיחה בהכנעה. האסטרטגיה, בדקות הראשונות, לפני שסימנטוב
נשבר והתפרץ או פשוט הלך, הייתה פשוטה למדי. הדגש היה על קטיעת
קשר עין, שנאלץ לקיים, במהירות מירבית, ועל העמדת פנים שאתה
נורא עסוק בלבהות בקיר שלפניך. תגובה מהירה הייתה המפתח,
בלעדיה היית נאלץ לשקוע בשיחה משעממת, או במקרה של סימנטוב,
לאבד את העשתונות.
הבלונדיני שלא ידע על התיאוריות והאסטרטגיות של סימנטוב, ויש
להניח שאם היה יודע עליהן, לא היה מבין את משמעותן לסיטואציה
הנוכחית, ניסה לפתח עם סימנטוב שיחה חלולה "איזה כוסית הה?"
סימנטוב עוד ניסה לצמצם את תגובתו למינימום "אהמממ..." הוא
המשיך להביט בקיר, וניסה לשכנע את עצמו שהוא רגוע, אבל מתחת
למושב הכיסא הגבוה של הבר, רגלו כבר התחילה לרעוד בעצבנות. זה
כבר יצא משליטתו, כשהוא הרגיש שהוא כבר היה מספיק סבלני, מאד
סבלני, סבלני בצורה נדירה אפילו, והרגיש איך כל האיברים שלו
מתקשים בחזרה.
"אני אגיד לך", המשיך המגודל, "בחורות כאלה מבינות רק דבר
אחד..." והוא המשיך והמשיך, "תשמע לי..." ו-"תן לי להגיד
לך..." ו-"אני אסביר לך..."
סימנטוב ידע שהוא הולך להתפוצץ תוך שניות. אם יש דבר שהוא לא
יכול, אבל לא יכול היה לסבול, זה אנשים שחייבים לדבר איתך
ולדבר איתך, ולהסביר לך בחיוך לבבי ולהסתכל עליך ישר לתוך
העיניים העצבניות שלך בלי שמץ של מושג ולחכות שתגיב. סימנטוב
הסתובב אל הבלונדיני, הרים את היד, וקטע אותו במשפט קצר "אני
יכול לשאול אותך משהו?"
הבלונדיני השתתק בהפתעה, לנוכח התפנית בשיחה (יצויין, כי הוא
חשב שמשהו חיובי הולך לקרות).
"החיים שלך לא מעניינים אותי. הזיונים שלך לא מעניינים אותי,
ובאופן כללי אתה ממש ממש לא מעניין אותי. ואה, כן, אני גם לא
רוצה להיות חבר שלך. אז אם תסתובב לצד השני, ותמשיך לעשות את
כל מה שעשית לפני שנטפלת אלי, זה בסדר מבחינתי", וסימנטוב חזר
לתהות על הדרכים שבהם יכולה אלינור לעזור לו.
"יא חתיכת בן זונה קטן ומגעיל! למה מי אתה שתגיד לי עם מי לדבר
ועם מי לא?!" אמר הבלונדיני ותפס בכוח את חולצתו של סימנטוב
(סימנטוב ציין לעצמו שלפיתת צווארון של טי שירט, היא בלי ספק
בעלת אפקט חלש הרבה יותר מזה של לפיתת צווארון עבה וחזק, של
חולצת פלאנל למשל, או אפילו איזה מעיל עור - כן, לתפוס
בצווארון של מעיל עור, לזה יש אפקט מצויין, הוליוודי אפילו.
אבל הוא השאיר את המחשבות הפילוסופיות לאחר כך, שכן במצב
המעניין שנוצר הוא ידע שרק הפה הגדול שלו, שגרם לבלונדיני
לרצות להרביץ לו, יכול לגרום לו לשקול את זה מחדש).
"סליחה רגע. לפני שאתה מפוצץ לי את הצורה, בהנחה שזה מה שאתה
הולך לעשות, אני רק חייב לשאול אותך אם אתה סתם אוהב להפעיל את
הידיים, או שזה נמצא אצלך איפשהו ברשימה?"
"איזה רשימה?" התעצבן הבלונדיני, וסימנטוב התחיל להיות
אופטימי.
"מה איזה רשימה?! הרשימה!" המשיך סימנטוב.
מכיוון שדבריו של סימנטוב לא היו ברורים די הצורך לבלונדיני,
בעל מנת המשכל של מזלג חד פעמי, הרגיש סימנטוב את האחיזה
מתהדקת על צווארונו. למעשה, האחיזה לא התהדקה, כי קצת קשה
לאחוז בכוח בטי שירט ועוד להדק את האחיזה. מה שבפועל קרה הוא
שהמגודל הצמיד קצת את היד לחזה של סימנטוב וטלטל אותה, וזה היה
מספיק לסימנטוב לדעת שהאחיזה התהדקה.
הוא חש שיש מקום להסביר את עצמו מעט. "לכל אחד, וזה ידוע, יש
את הרשימה המיתולוגית, של הדברים שהוא צריך לעשות עד גיל 50.
זה אלמנטרי, כמו צוואה, כמו פנקס טלפונים. רשימה כזאת."
"מה???" התבלבל הבלונדיני.
"נו, רשימה כזאת", ניסה סימנטוב להסביר, "אני יודע? לפרסם ספר
שירה, לזיין דיילת בשירותים של מטוס, לזרוק חזייה בהופעה של
תום ג'ונס, לקפוץ ממגדל אייפל. דברים כאלה, אתה חושב עליהם
וכדי לא לשכוח לעת זקנה, אתה רושם באיזשהו מקום. אתה רושם
וממשיך הלאה. אולי תעשה דבר אחד, אולי תעשה הכל, אולי כלום,
אבל החלומות הקטנים שלך רשומים להם איפשהו, ממתינים להגשמה.
אתה אוכל פיש אנד צ'יפס בלונדון, ומסמן לעצמך 'וי' קטן."
"מה, יש לך רשימה כזאת?" שאל הבלונדיני בחוסר אמון.
"יש, בטח יש", ענה סימנטוב.
הרעיון החדש והמוזר היטיב להשכיח מהמגודל את העובדה שהוא בדיוק
היה באמצע של לפוצץ לסימנטוב את הפרצוף. סימנטוב מצא גם עידוד
נוסף בכך שאלינור, הברמנית, התיישבה מולם, והקשיבה בחיוך לדו
שיח המשונה. השעה הייתה עוד די מוקדמת, ולא היו הרבה אנשים
בפאב.
"בטח, אריק, לכל אחד יש כזאת רשימה", היא אמרה והגניבה מבט
ממזרי לסימנטוב שגרם ללבו לפרפר מאושר.
"מה באמת?" שאל אותה הבלונדיני, "אף פעם לא חשבתי על זה", הוא
הודה, והחולצה של סימנטוב  חזרה סוף סוף למצבה הטבעי. "רשימה
הא?! מה יש לך ברשימה שלך?"
"אה... זה סודי", ענה סימנטוב, והרוויח זמן.
"מה כל כך סודי בזה, אם אתה בין כה וכה הולך לעשות את זה
מתישהו?" הקשתה אלינור על סימנטוב, מפני ששמה לב שהטיפוס המוזר
הזה - כשהוא עם הגב לקיר - הוא במיטבו.
"כדי שלא יהרסו לי", לסימנטוב כבר היו כל התשובות.
"מי כבר ירצה להרוס לך?! אתה רוצה לקפוץ ממגדל אייפל?! קפוץ!
אם יש לך מספיק ביצים לקפוץ, אני לא רואה שום סיבה שמישהו
יעצור בעדך", אמרה אלינור.
"אתה רוצה לקפוץ ממגדל אייפל?" שאל אריק ברצינות.
"מה פתאום!" ענה סימנטוב.
"אז למה אמרת שכן?"
"אני לא אמרתי, זה המשוגעת הזאת אמרה. אני מה יש לי לקפוץ
ממגדל אייפל?"
"אני שמעתי אותו אומר שלקפוץ ממגדל אייפל זה הדבר הראשון אצלו
ברשימה", אמרה אלינור לאריק. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה
את סימנטוב בפאב, אם כי הייתה לה תחושה מוזרה שהם מכירים. היא
נהנתה לשמוע את השטויות שלו בחצי שעה האחרונה. כולם היו כל כך
רציניים בדרך כלל, וזה היה נחמד לפגוש מישהו שבמשך חצי שעה לא
הפסיק לדבר שטויות.
אריק לא הצטיין בזכרון מעולה, ובנוסף לכך הוא היה מבולבל
מאלינור ומסימנטוב. "איזה רשימה?" הוא שאל.
אלינור התעלמה מהשאלה ואמרה לסימנטוב "אני בפירוש שמעתי אותך
אומר 'אייפל'. אריק, אתה לא שמעת אותו אומר מגדל אייפל?"
"אה, כן, הוא אמר שהוא רוצה לקפוץ מהשירותים של מגדל אייפל",
נזכר אריק.
"אני לא אמרתי שאני אקפוץ ממגדל אייפל, אני רק נתתי דוגמא
צינית..."
"דוגמא חרא", קטעה אותו אלינור, "וחוץ מזה, לדעתי מי שרוצה
לקפוץ שיקפוץ".
"בזה אני בדיוק מסכים אתך", אמר סימנטוב בהתלהבות, "אני אף פעם
לא הבנתי את כל הכבאים והשוטרים והעובדים הסוציאליים, שמצילים
כל מיני פסיכים על גגות של בניינים גבוהים שחושבים שזה יפחיד
מישהו אם הם יקחו את הדרך הקצרה למטה. לי זה לא מזיז", הוא
סיכם, חשב קצת והוסיף, "אלא אם כן הם ינחתו לי על האוטו".
אריק הכיר את המילה 'אוטו', וחש, בטעות, שהוא יכול לתרום משהו
לשיחה. "מה, אתה בא להגיד לי שאם מישהו היה נוחת לך על האוטו
היית מתעצבן עליו?" הוא שאל את סימנטוב.
"אין לי אוטו, אבל כן", ענה סימנטוב, "הייתי מאוד מקווה שהוא
לא ימות מהקפיצה כדי שאני אוכל להרוג אותו במו ידיי." והוא
המשיך להרהר, "אם הוא היה שובר רגל זה היה טוב, כי אז הוא לא
היה יכול לברוח. הכי טוב היה אם הוא היה שובר חוליה בעמוד
השדרה - אז הוא גם לא היה יכול להפריע לי עם הידיים כשהייתי
חונק אותו".
"אתה ממש שמוק, הה?" הזדעזעה אלינור בחיוך.
"אני משתדל", השיב לה סימנטוב בחיוך מקסים.
"אתה מצליח."
"תודה."
"על לא דבר."
"היא בקושי מכירה אותי שעה, וכבר כל כך אוהבת אותי", אמר
סימנטוב, עשה לאריק פרצוף אינפנטילי, קם והלך.
בחוץ, ברחוב, חשב סימנטוב על כל האנשים שישבו בתוך הפאב. הוא
שאל את עצמו האם הם באמת נהנים? האם באמת לשבת שם, לשתות, לרכל
ולצחוק היא ההנאה העליונה במגבלות האנושיות?
הוא הניח לשאלות האלו להתגלגל בתוך ראשו וצירף אליהן את השאלה
מה הוא עשה שם?
הוא שוטט ככה במשך 40 דקות, בלי תשובות, כי אף פעם לא היו לו
תשובות אמיתיות, עד שמצא את עצמו, כמה מפתיע, באותה חצר ירוקה,
שליד אותה סמטה קטנה. מסביב היה שקט, אבל החצר, כמו תמיד,
הייתה שקטה עוד יותר, והוא נהנה לשבת על הספסל ולהסתכל על
הקרוסלה הקטנה שכבר לא חורקת מאז שהעירייה שיפצה את כל החצר.
הוא חשב על כל הדברים הרגילים, והפעם חשב גם על אלינור שהקסימה
אותו הלילה, ושבטח כבר שכחה את פרצופו. הוא נרדם על הספסל כמו
שכבר קרה לו כמה פעמים בזמן האחרון. הפעם הוא נרדם בחיוך.