האגדה מספרת על אחד ממלאכיו של אלוהים, שסקרנותו הובילה אותו
לעסקת חליפין עם השטן.
במהלך העסקה העניק השטן למלאך שתי תכונות אנושיות, ונתן שם רק
לאחת מהן: בדידות.
שקע המלאך ביגון בדידותו ומצא נחמתו רק בקרבת אלוהים. מאז אותו
יום היה המלאך כצלע האלוהים ולא מש ממנו.
כך חלפו כמה חודשים ומצלעו הפך המלאך ליד ימינו. ואז באורך
פלא, תפחה בטנו.
ויראה האלוהים כי בטנו של המלאך גדלה ולא יכל לעצור את פרץ
כעסו. כי הרי ידוע שאלוהים ברא את מלאכיו כחסרי יכולת ליצור
חיים, ואילו המלאך הסקרן נשא בבטנו את בן האלוהים.
כך הבין המלאך כי התכונה השניה שקיבל מהשטן הייתה היכולת
להיכנס להריון, תכונה שמטרתה להקל על הבדידות.
כמצוות האלוהים, לא יכל המלאך להמשיך לחיות בממלכת שמים ולא
יכל להמשיך לשאת את בן האלוהים, לכן לקח האלוהים את בנו מן
המלאך, ועם זאת, בשל אהבתו, לא יכל אלוהים להשמיד את המלאך. על
כן, מצא אלוהים מקום למלאך על הארץ.

עד היום יש הטוענים כי המלאך מסתובב על הארץ בין בני האנוש,
טהור ותמים מכולם כי מלאך הוא, אך גם טובע ביגון בדידותו, רחוק
מאלוהים, שומר את ההילה שלו, כדי להיזכר באותה תקופה קסומה.

ומי שישאל את המלאך על מקורו, יקבל משפט אחד כתשובה:
                "יש דברים שאי אפשר  לתאר במילים".