אנחנו יחד, כבר הרבה זמן.
לא חודש ולא חודשיים... תקופה ארוכה... שבשבילי היתה והינה
עדיין מסובכת.

תקופה שבה אני מנסה להבין אותך, אבל אתה לא מנסה להבין אותי.
תקופה שבה אני מנסה ללמוד לאהוב אותך, אך למדתי לאהוב את
עצמי.
ואתה אוהב אותי?
אם כן, למה אני לא מרגישה?
אנחנו מרוחקים, אתה אומר לי שאתה רוצה שנהיה יחד, אז למה אתה
בורח, בעצם. גם אני אומרת ואני בורחת,
אבל קשה לי.
גם לך קשה?
אני מנסה להבין אותך, את הנשיקות שלך. אתה בא, מנשק אותי
והולך.
אני באה, מנשקת אותך ונשארת.
למה אתה לא נשאר?
אתה הולך... אני נשארת לבד. עוצרת את עצמי לא לבכות.
אתה לא אוהב אותי, אתה רוצה אותי.
למה לא ההפך?! אתה רק רוצה לנשק אותי, לגעת בי, להראות לכולם
מה השגת!
ואני רק רוצה שתאהב אותי. כמו שאני אוהבת אותך וכמו שלמדתי
לאהוב את עצמי...
אתה התחלת את הכל, בטענה שאתה מתגעגע ושקשה לך בלעדיי... אז
חזרנו והיינו יחד. ומה עכשיו? אני מרגישה שאני עם עצמי...

אני רוצה שנהיה יחד
אני ואתה
בלי כל האנשים האלה מסביב, שרק ניזונים מהרכילות על מה קורה
איתנו ולמה אנחנו ככה ולמה אנחנו לא אחרת.
אמרת שאכפת לך ממני...
ואני הרגשתי שאכפת לי ממך.
אז אכפת לנו אחד מהשניה... אבל אנחנו לא באמת מרגישים את זה.
אני רוצה ללמוד לאהוב אותך כולך, ללמוד להבין את כולך.

כשאתה נוגע בי אני מרגישה את הצמרמורת בכל הגוף... שאתה מנשק
אותי אני מרגישה את הפרפרים בבטן שלי. איך הם זזים... הם
אוהבים אותך, אוהבים את כולך.
גם אני אוהבת אותך, את כולך...
לפחות כך נראה לי.

אז אתה, אם אתה רואה את זה. שתדע ,
אני רק מנסה להבין אותך, ומנסה להבין את עצמי.
וזה יהיה נורא נחמד אם תעזור לי להבין את עצמי ואת עצמך.
כי אני לא מרגישה שאנחנו מרגישים את אותו הדבר...