אנחנו הולכים ברחובות, מאוחר בלילה, או מוקדם בבוקר שלמחרת,
למרות שלטענתך זה לא מחר עד שלא הולכים לישון.
מדברים קצת שטויות, קצת צוחקים, שיחות על מוות ועצב ופוליטיקה
קצת וריכולים.
התערבות כמעט מתחילה, משהו על האם אתה מעז לנפץ את המראה
שמצאנו, ואז אתה מפיל אותה, ממש ליד הרגל שלי, והיא מסתלסלת
לאלפי רסיסים, משמיעה רעש מרושע.
רסיס אחד פוגע ברגל שלי, דימום קטן, לא משהו קריטי, אבל אני,
במוחי האפוף פילוסופיה, כבר רואה בסלואו מואשן איך רסיסי המראה
נשארים תלויים באוויר, ואיך בכל פעם שאתה אומר לי משהו מכאיב,
אחד מהדברים הקטנטנים האלו מתנתק מהשאר וננעץ בי, ממש עמוק, עד
שלאט לאט נוצר שם חור, חור ענק של ריקנות בתוכי.
אתה לא שם לב, בתמימות ילדותית אתה מאמין לי כשאני אומרת שאני
כבר לא מאוהבת בך. נו, זה לא לגמרי שקר. אני כבר לא מאוהבת בך,
עכשיו זה הרבה יותר עמוק, הרבה יותר קשה לעקירה, הרבה יותר
ממכר.
אתה מלווה אותי הביתה, השעה כבר חמש.
חיבוק ארוך, פרידה, אני עולה הביתה.
רוח נושבת דרך החלונות בסלון, רגעיה הראשונים של זריחה חדשה.
איך תמיד קר בזריחה, אני תוהה לעצמי. תמיד יש רוח, כאילו השמש
מנסה לפצות אותנו על כך שעוד מעט יהיה פה חם כמו בגיהנום.
הרגל שלי מדממת, אבל אין בי את הכוחות הנפשיים לעצור את
הדימום.
אחרי הכל, הדימום הזה הוא בסך הכל עוד מזכרת ממך.